יש לי להגיד משו
פוסטים אחרונים
- ריח של חדש 8/10/13
- אין מעבר 7/9/13
- טעם של נייר 2/8/13
- אלוהים 25/6/13
- היה שלום ותודה על המילים 10/6/13
- זוכר הכל 7/4/13
0
צרפת 2001
היום יום רביעי. ה-10.10. עוד תשעה ימים אני בן 23. גדול. אנחנו בעיירת חוף צרפתית, La Baule, עם חדר שמשקיף לאוקיינוס האטלנטי. אתמול בערב עוד חיפשנו מקום לישון. "יש מלא בתי מלון ליד החוף" אמרתי לו. אבל כל בית מלון נראה יותר נטוש מחברו. תריסים פרוצים, מעקות חלודים, צמחייה עבשה בכניסה וחושך בחדר הקבלה. איש לא גר כאן. "אפשר סתם להתגנב לאיזה בית מלון נטוש, לישון איזה לילה ולהמשיך" אמרתי. הוא חייך. קודם לכן ראינו איזה מלון, אבל יקר. "לך תכנס אליו רגע" אמר לי. נכנסתי. מלון פעיל, אבל בית קברות. שאלתי אותו באנגלית כמה יעלה חדר. 395 פרנק. אפשר גם מול הים באותו מחיר. לא האמנתי. צחקתי. גם הוא צחק. עוד פקיד הצטרף וצחק גם הוא. הייתי נבוך. בכניסה היה כתוב 900 פרנק. מילא. ארוחת בוקר תעלה עוד 55 פרנק. חזרתי לאוטו ואמרתי לו, "באנו לעשות חיים, לא מסע כומתה". הוא הביט בכביש הנטוש, דומם את מנוע הניסאן ויצא. לקחנו את התרמילים ונכנסנו ללובי. שילמתי לפקיד. השמש כבר טבלה בים. עשיתי סיבוב לראות מה קיבלנו. אמבטיה בלי וילון, שירותים צמודים, שתי מיטות גדולות נפרדות, טלויזיה 14 אינטש ומדריך תוכניות. פתחתי את החלון ויצאתי למרפסת. האוקיינוס האטלנטי של אוקטובר נפרש מולי. סוער. קר. חוף שקט ונטוש. הכיוון הכללי שלנו הוא נורמנדי ובריטאני. הדובדבן יהיה בפריז, שם כבר הזמנו מלון. הורדתי נעליים והלכתי יחף על המרפסת. ערמתי שני כיסאות אחד על השני כדי לתפוס קצת גובה וככה, רגל על רגל, אני מביט בשמש השוקעת בים. בצרפת. חלום שמתגשם. אחרי שהרגשתי שרגליי קפאו כמעט לגמרי נכנסתי חזרה לחדר. הוא בתנוחה הקבועה שלו, רכון מעל מפות מישלין ומשרטט בעט סגול את המסלול למחר. "אני נכנס לנמנם קצת" אמרתי והתכסיתי בכיסוי המיטה. הוא המשיך לשחק קצת עם השלט של הטלויזיה. התעוררתי ב- 01:35. עוד עם הטי-שרט והג'ינס. שכחתי להתקלח ולא צחצחתי שיניים. חטפתי התקף אסטמה. גיששתי אחר הונטולין ושאפתי שלש שאיפות. התכסיתי בשמיכה הצמרירית שהיתה שם. היה לי קר. חלון המרפסת היה פתוח מעט כדי שיזרום אוויר. מאז שעזבנו את ברצלונה הוא לא מפסיק להשתעל. עצמתי עיניים והתחלתי לחלום. זורם בקצב רחש גלי האוקיינוס שבקע מן החלון. חלומות כל כך לא מובנים לי. חזרתי אל כיתת הלימוד בה למדתי כינור. הגעתי לאיזו דירה ואירית כהן, השכנה שהייתי דלוק עליה שנתיים, פתחה לי את הדלת. מה היא עושה פה? היא בכלל לא יודעת לנגן על כינור. ואני? אני זוכר משהו? לא ניגנו שום דבר. התעוררתי בחמש וחצי לפנות בוקר. חושב על ההיא מהעבודה שיצאה איתי וכמה שהיא רוצה אותי ואני לא. התחשק לי פתאום לזיין אותה. מה אני חושב עליה בכלל? בינתיים הוא התעורר וקם לשירותים. עשיתי עצמי ישן. עדיין חושב עליה. השיר הזה של אהוד בנאי, "ממשיך לנסוע", לא יוצא לי מהראש. הוא חזר למיטה, מצקצק בלשונו כמו בולע משהו ונרדם. נרדמתי גם אני. קמתי בשמונה. השעון שלו העיר אותי. הוא התיישב על המיטה, נראה כמו ניצול. שיערו מדובלל וזיפים של יום אתמול מעטרים את פניו. "מה ניהיה?" שאלתי. "לא יודע" ענה. "הקאתי בלילה וכואב לי הראש". הצעתי להישאר לילה נוסף. "כן, אני לא יכול לנהוג ככה". אחרי שאכלנו הוא שוב נח קצת ואז ירדנו לעשות סיבוב. ערפל כבד על החוף. לא רואים ממטר. תוך רבע שעה כבר רצה לחזור. בחדר אמרתי לו, "לך אתה לנוח, אני יורד לטייל על החוף". קיוויתי שירגיש טוב. הסירופ שהוא קנה לא מועיל הרבה. הים יחסית שקט אבל הערפל כבד. לא רואים ממטר. בוקר צרפתי של אישה זקנה וכלב על החוף. העיירה מתה. בקצב הזה-אני גם. (לעמרי) ©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן |
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה דפי,
תודה רבה :-)
אלעד
כל כך מציאות יכולתי לראות אותך מבעד לערפל.
איזה יופי.
דפי
תודה נעמי.
יפה, אוהבת איך שאתה כותב,
נקי, נטול סנטימנטליות, אך עם הרבה רגש.
נעמי
תודה טל, תודה רבה.
באמת??
יווו... תודה רבה רבה. לגבי המפורסמות, אמרתי לך,
"לי זה לא יקרה" :-)
נכון! יש משהו אחר בכתיבה שלך .. מכשף.. מעביר פאזה.
(ותזכור שאני אמרתי את זה קודם כשתהיה מפורסם.. :-)
ריגשת אותי בתגובה שלך,
תודה רבה לך :-)
יפה. כל הערבוב הזה ,תשוקה ומחלות ותחושת מוות ומסע בחופים חצי נטושים,וחברות.והכינור כן מתנגן,גם אם לא ניגנתם. שומעים. פשוט כותב יפה.זורם ונקי ונכנס בפשטות.
לא.
עוד לא התייאשת ממני?
תודה רבה...
אקרמן תענוג לקרא אותך.
ראית מה זה?
9 שנים התאדו להן כך....
אוח, איזו נוסטלגיה..
אנחנו צריכים לשחזר את המסע ההוא.
הפעם ליעד אחד.
הפעם אני כבר יהיה מוכן לכל שיעול :-)