אני מתחילה להבין, אמא באמת חולה, החיים חייבים להמשיך אבל צריך לדאוג גם לה.

מוזר, באמת הכל מתהפך, אמא עצמאית יודעת לעשות הכל לבד, תמיד מוכנה לעזור ופתאום זה קורה.

היא חלתה, לא כל כך חושבת, כבר לא מסוגלת להחליט.

אחי הרופא מארגן את ביתו לקבלתה ומאשפזים אותה בביתו.

הוא מארגן צוות מסביבו, אשתו שותפה מלאה.

האח מניו יורק,הגיע מארה"ב, חולם להציל אותה ודואג לתרגילי זיכרון כל היום.

כל יום מעודכנים במייל לפעמים פעמיים על מה שמתחרש.בנוסף כל ערב טלפונים בינינו.

המצב נראה בשליטה. מתמודדים ופתאום כפי ששומעים בספרות המקצועית, בלגן בעיות אישיות ישנות חוזרות.

אני מרגישה קצת זרה לנושאים האלה. אני הבת הקטנה ושוב אחרי 40 שנה,אני חוזרת להיות האחות הקטנה.