וכמיטב המסורת אני חוזרת שוב ושוב אל רחל. משהו בכתיבה שלה הוא לגמרי בלתי נתפס. כל כך הייתי רוצה לכתוב כמוה, או לחילופין,להיות זמרת בארים מעושנת, (עדיף לעצור כאן ועכשיו ולא להפליג בפנטזיות על מה הייתי רוצה להיות ולעשות). אז הנה הדיג האחרון שלי משיריה: (מכשפה זאתי, בחיי). מרד כָּעוֹף בְּכַפּוֹ שֶׁל שׁוֹחֵט פִּרְפַּרְתְּ בְּיָדִי, גַּאֲוָה זְדוֹנָה. חָסַמְתִּי אֶת פִּיךְ, הִדַּקְתִּי הַדֵּק הֵיטֵב הַקְּמָטִים עַל גֵּוֵךְ וָאֶצְחַק לְאֵידֵךְ: הִגַּעְתִּיךְ! נָקַמְתִּי מִמֵּךְ הַפְּרָחִים שֶׁעָקַרְתְּ בְּאִבָּם, הַסְּיָגִים שֶׁגָּדַרְתְּ נְתִיבִי, הָעוֹלָם שֶׁהִכְהֵית צִבְעוֹנֵי קַשְׁתּוֹ. רִבְצִי בְּחֶשְׁכַת זָוִיתֵךְ עַד שׁוּבִי, עַד שׁוּבִי מֵאִתּוֹ! |