הוא קצה הקרחון של תת-תרבות שהחלה להתפתח בשליש האחרון של שנות השבעים של המאה הקודמת. זה החל במהפך הפוליטי שהוריד את מפא"י המסואבת מהשלטון והמליך את הליכוד, חסר הנסיון השלטוני, שהקים במהירות ובדחיפות כלי שלטוני: "מרכז הליכוד". המרכז נבנה באופן נלוז מתוך חוסר נסיון בשלטון בכלל ובשלטון דמוקרטי בפרט. נלקחו כל "הפעילים" מהשטח ובנו מהם מפלצת שאת עונשה נושאת ישראל על גבה עד היום. "הפעילים" בשטח היו למעשה "ראיסים" שניצלו קשרי משפחה והכרויות שכונתיות כדי להביא אליהם רסיסים של מנעמי השלטון תוך לקיחת דמי תווך עצומים לעצמם. כל העורמה, הכחש, הנכלים, התככים והתחבולות נוצקו אל תוך הגוף שנקרא "מרכז הליכוד". המינויים הבלתי כשרים למשרות ממשלתיות של אנשים חסרי כישורים ולא ראויים החלו שם. והיה להם תירוץ שהפך למנטרה עליה חזרו "הראיסים" המתראיינים בתקשורת: "בזמן שלטון מפא"י היית זקוק לפנקס האדום כדי לקבל עבודה. היום כל העם נהנה מדמורטיה ואין הגבלות לאף אחד לקבל עבודה". בדברים אלה רוכזו כל הצביעות וההתחסדות האפשריים, אבל הן עברו ללא כל ערעור או הרהור מצד אזרחים בעלי חוש ביקורת.

עד מהרה העתיקו רוב המפלגות, אם לא כולן, את כל הרע שבמרכז הליכוד ובנו לעצמן מרכזים חדשים במקום הישנים, אבל הפעם על פי העקרונות הנלוזים של מרכז הליכוד.

ומכאן נולד הנוהג הבלתי נמנע של שרים, חברי כנסת ופונקציונרים ממשלתיים על סוגיהם לבקר בשמחות משפחתיות של הראיסים של מרכזי המפלגות. רק במרכז הליכוד היו 3500 ראיסים כאלה, שהביאו לקלפיות עשרות אלפי בוחרים ביום הבחירות, אך בשאר ימי חולין דרשו משרות וטובות הנאה שונות לחלק מהמצביעים שעל קולותיהם שלטו. והפוליטיקאים הבכירים הפכו לעבדים הנרצעים של הראיסים. הם החלו לרוץ בתזזית מדי ערב לחתונות ובר-מצוות של אנשים שמעולם לא הכירו אישית. כאן התפתחה גם התת-תרבות של הנישוקים המעושים והמאוסים לאנשים ונשים זרים לחלוטין. וזכורה פליטת הפה של לימור ליבנת שנאמה במרכז הליכוד ושאלה: "מה, אתם רוצים רק ג'ובים?" וכל האולם רעם בתשובה: כ---ן!

כאן נולד גם הנוהג הנפסד של פעילים ביום הבחירות: אלפי אנשים קשי יום גוייסו תמורת "יומית" להצגה זו. הכסף בא מתרומות, רובן בלתי כשרות דוגמת "תרומות טלנסקי". מי שהצטיין בגיוס ובהצגה ההמונית הדוחה ביום הבחירות גם הצליח להבחר היטב ובמקום גבוה והפך ל"חשוב" שמקבל שרות בכירה. וכאן גם נוצרה ההצגה המזוייפת של פעילים לבושי טי שרטס מצוייצים בססמאות מפלגתיות  שקראו, בכל פעם שראש המפלגה הופיע בסניף או בקלפי: הוא-הא-מי-זה-בא-ראש-הממשלה-הבא.

עקבתי, בשידורים מהפריימריז בקדימה, אחר ציפי לבני. בצער רב ראיתי את שפת גופה הנרתעת מהצגת הנישוקים של אנשים זרים ובקריאות ה- הוא-הא-מי-זה וגו'. אפילו אישה בעלת יושרה כמוה נכנעה לצווי תת-התרבות שמחייבים כל מועמד על מנת להבחר. גם באמריקה היו לאחרונה פריימריז וכעת יש התמודדות לבחירות לנשיאות. מתוך השידורים כאן וגם בערוצים הזרים לא ראיתי אפילו פעם אחת דבר דומה ודוחה כמו ה- הוא-הא-מי-זה-בא-ראש-הממשלה-הבא  שלנו.

חבל.