מיומנה של שחקנית -  והפעם הכל על תרבות החארטה.

כל שחקן מתחיל כבר יודע היום שהכלי הכי חשוב שלו הוא לא כישרונו להצחיק או לרגש, ואפילו לא הקוביות שלו בבטן, אלא בראש ובראשונה הקשר שלו עם אלוהים. האלוהים של תעשיית הבידור, כמובן-הסוכן שלו. יצוג נכון יכול לרומם שחקן בינוני ואילו סוכנות שקופאת על שמריה מסוגלת באותה מידה לשבור את רוחה של מי שבקלות הייתה יכולה להיחשב לסופיה לורן נוסח תל אביב. והרי כבר ידוע לכל שאנחנו, השחקנים, לא בחרנו במקצוע הזה, פרט לכמה יחידי סגולה, כדי לשחק את קופיקו במתנ"ס בשדרות. אהבת המקצוע, האומנות והתיאטרון היא תנאי הכרחי להצלחה במקצוע, אבל כשאתה שחקן צעיר ורעב לחשיפה, ובעיקר ללחם, אתה רוצה בעיקר דבר אחד: שיראו אותך, שיראו אותך ושיראו אותך, אה וגם איזה בגד חדש מדי פעם או שהבנק יעשה איזה טעות קטנה שתקטין לך את המינוס.

לאור הגילויים המרעישים שחשפתי הרגע בפניכם, אתם בטח תבינו מה היה גודל שמחתי כשד', הסוכנת הקודמת שלי (מאז הספקתי לעבור לסוכנות אחרת שתבטיח לי שאני הדבר החם הבא) התקשרה בוקר אחד לפני כמה חודשים לבשר לי שערוץ ילדים חדש שנמצא בשלבי הפקה מחפש אותי, כן, אותי.

מרוב התרגשות שפכתי קפה על אחד מהלקוחות במסעדה. לרוע מזלי הוא גם היה חייב להיות בעל רשת מלונות יוקרה, אקט שהניף לא חרב, אלא טנק מעל לראשי, אבל היי, למי אכפת הם רוצים לראות אותי. אוטוטו יש לי עבודה, משם הדרך לפריים טיים היא במרחק נגיעה והפעם הבאה שאני אראה מגש יהיה במחלקת העסקים של אל  על כשאולפני  האחים וורנר ישלחו לי כרטיס בכיוון אחד.

בסוף המשמרת כל כך מיהרתי הביתה כדי לקרוא את המייל שד' שלחה לי עם הפרטים המדויקים לאודישן כך שהגדלתי לעשות וויתרתי על ארוחת העובדים הנפלאה שמוגשת לי בסוף יום מפרך בדמות אורז לבן ויבש תמורת המחיר הסמלי של עשרה שקלים.

נכנסתי לחשבון המייל שלי, הזמין לי בעיקר בזכות שכניי,ותודה לעוני שהביא אותי עד הלום, אחוזת התרגשות משל הכריזו על המועמדות שלי בטקס האוסקר. המייל הנכסף זמין לי הפתעה נוספת לאותו היום בדמות דרישה מכל המשתתפים להכין שיר. בהחלט בקשה טרויאלית כשמדובר בערוץ לילדים. במצבים כאלה אני בדרך כלל בונה על כשרון המשחק שלי יחד עם קורטוב קסם אישי כדי לצאת מזה בכבוד. אם זה לא עוזר, אז בתום השיר ( או הרבה לפני כן, תלוי מתי קוטעים אותי) אני מבטיחה שאם יכולת זימרה כל כך חשובה, אני מבטיחה לעבוד כל יום עם מורה פרטי במשך שעתיים, רק תנו לי צ'אנס, אני שרה מהלב. רק שהפעם, מתחת לבקשה להכין שיר, נכתבה באותיות של קידוש לבנה השורה הבאה: נדרשת יכול שירה מובהקת ביותר, ברמה מאוד גבוהה!

מבחינתי גודל האותיות והדגשתן, כאילו היו מודעת אבל, כך לפחות הרגשתי לגבי, לא הותירו אצלי מקום לספק. בצער רב וביגון קודר צלצלתי לד' כדי להודות לה על כך שחשבה עליי, בכל זאת היו לה כוונות טובות, אבל הסברתי לה שלא נראה לי שהערוץ יהיה מוכן לשמוע אותי, תרתי משמע. ד' התעקשה שאני חייבת לגשת, שהם ביקשו לראות אותי במיוחד מתוך עשרות מועמדים, ואפילו ויתרו למעני על מיוצגות יוצאות להקה צבאית. הסברתי לה שאני זמרת בינונית עם מנעד בינוני ודו רה מי פחות מבינוני ושהביצוע הכי טוב שלי עד היום הסתכם בשיר " הילדה  הכי יפה בגן" במבחני כניסה לבית ספר למשחק, ואני די בטוחה שהתקבלתי דווקא בזכות המונולוג. ד' הפצירה בי ללכת, למרות שכמובן, השאירה את ההחלטה הסופית בידיים שלי.

 את ההתלבטות הקשה ותהפוכות הנפש שעברתי ביומיים שלאחר מכן בניסיון לגבש החלטה, קצרו מילים מלהכיל. בתור צאצא לשארית הפליטה ממרוקו יש לי נטייה ליחס משמעות קוסמית לצירופי מקרים שאחרים יגדירו כחסרי משמעות. מאחר שבאותו השבוע הייתי אמורה לטוס לטורקיה, בעשרים תשלומים של 20 שקלים, והחופשה בוטלה ברגע האחרון, הייתי לגמרי בטוחה שהתפקיד הזה נקבע משמיים כשלי. שיקול נוסף ללכת לאודישן וחזק בהרבה מהרקע הגנטי שלי, הייתה העובדה ששחקן מתחיל מקבל זימון להיבחן לתוכנית אחת לרבעון בממוצע במקרה הטוב, מה שהופך כל הזדמנות להזדמנות בהא הידיעה. המחשבה על להפסיד את הסיכוי הפצפון הזה לחשיפה קשה בערך כמו צפייה בכוכב נולד 6. בנוסף, שחקנים הם הרי עם שחולם בהקיץ, אחרת היינו הולכים ללמוד רפואה, וכל אחד מאיתנו צפה באינספור תוכניות בערוץ הבידור שמספרות על הדרכים המפתיעות בהן גילו את מיטב כוכבי הוליווד. הנה, שרליז תורן השיגה סוכן אגדי בתור לבנק כשהתעצבנה על הפקידה, אז מי אני שאסרב ללכת לאודישן שבו יישב במקרה אחד המפיקים/ במאים הכי בכירים בתעשייה ויגיד לי שאני מעניינת/מקסימה/מוכשרת וכל תכונה אחרת שמתחילה במ' ושאיך הם לא ראו אותי עד היום (רמז: דבר עם הסוכן שלי).

 עדיין, משהו הרגיש לי לא נכון, הרי ביקשו במפורש שחקנים בעלי יכולות מוזיקליות גבוהות. נו, כאלה שהיו בלהקת "השכנים של צ'יץ" או שהופיעו במחזמר "אאידה" בבית צבי ולא כאלה שחולמים לעשות את ארקדינה של צ'כוב. תבינו, אנחנו אומנם רעבים ללחם, אבל תאמינו לי יותר גרוע מלא ללכת לאודישנים זה ללכת לאחד שלא מתאים לך.

אז אחרי שקראתי אינספור פעמים את המייל, התקשרתי שוב לד' מהשב"כ של התעשייה ווידאתי איתה שהיא אכן חושבת שמדובר בצעד חכם. ד' הנהנה בעודה מפצחת אדממה ונימקה בכך שמדובר בערוץ לילדים, מאיפה הם יודעים מה ההבדל בין דו לרה או למי. חוץ מזה, המפיק פנה לסוכנויות שחקנים, לא לקבוצת בוגרי רימון בפייסבוק. 

 נשארה לי בדיוק חצי יממה להכין קטע משחק, ריקוד, שירה וללמוד טקסט. בקיצור, מבצע אנטבה יצא לדרך. הטלפון הראשון היה לאחת ממורות פיתוח הקול הידועות במשק, המשק שחולב משחקנים מצומקים את הקצת שנשאר להם עד שיגיעו לתקרת המינוס שלהם. הסברתי לה שמדובר במשהו בהול ברמה של חיים או מוות, שכן כבר אמרו חכמינו "אומנות או נמות". היא הסכימה לקבל אותי בעשר לפנות בוקר ולהזדעזע מהאיכות שחשבתי להגיש לבוחנים. מדי פעם היא פלטה צווחת שמחה "הנה, הנה, עכשיו היית בטון הנכון'' כאילו הייתי תינוקת שזה עתה פלטה דייסה לראשונה. את השיעור היא סיכמה במבט ספקני ונפרדה ממני במשפט "תזכרי שהיפה ובגן זה באותו הטון, כן?".

בכניסה לחדר ההמתנה, שמחתי שהגעתי ראשונה עד שפגשתי את ש', אחד מבמאי  מחזות הזמר הכי עסוקים בארץ. מיד הבנתי שהוא לא הגיע לשם להיבחן והאינסטינקט הראשוני שלי היה לתפוס את התיק שלי ולברוח, הרי אף אחד עוד לא הבחין בי. משהתעשתתי על עצמי שאלתי את ש' כבדרך אגב האם מדובר במחזמר לילדים. ש' הסביר, באדיבות יש לומר, שמדובר בתוכנית שירים לילדים שתבוצע בצורה חיה על במה באולפן. ציינתי בפניו שאני מאוד טובה בלקרוא שירים לילדים, אז הוא ענה שכשהם יארגנו ערב שירי רחל לגיל הרך הם ישמחו לקרוא לי, עד אז חבל על הזמן של שנינו, בכל זאת הוא הרי ביקש במפורש רק חבר'ה עם יכולת שירה מובהקת. באותו הרגע עשיתי לראשונה את מה שלימדו אותי שאסור לעשות- ויתרתי על האודישן. משום מה הייתה לי תחושה שבמקרה הזה פעולת הויתור תחשב כמעשה של גבורה.

ביציאה מהאודישן בעצם הבנתי שהמפח נפש שלי הוא מיותר, נו אז מה אם נפרדתי משני שטרות אדומים, האחד לטובת המפלצת לפסנתר והשני לטובת "זארה", שסיפקה לי כחולה בצבע ורוד בזוקה, בדיוק כמו שילדים אוהבים. הרי בעצם, זה חלק מהתרבות שלנו - ה"יהיה בסדר" הזה. יהיה בסדר, תלכי לבחינה, יהיה בסדר, הטסטר יעביר אותך גם עם הפנצ'ר, יהיה בסדר אתה תיכנס לרופא בלי תור, הרי אתה רק צריך מרשם וגם היית פה אתמול ועכשיו דיברת איתו בטלפון. יהיה בסדר, ניכנס ללבנון, מי יכול עלינו שם?