אור הגנוז
פוסטים פופולאריים
-
אדון הסליחות
16/9/08 | 1017 צפיות
-
כל זמן הוא הזמן
11/12/09 | 1327 צפיות
-
יהונתן, כריש לוויתן
10/10/08 | 2488 צפיות
-
אדון מוסר (לא הדג)
27/10/08 | 1051 צפיות
-
רוצה להיות נאיבי
30/6/09 | 968 צפיות
-
אל רפאני וארפא
6/1/09 | 1116 צפיות
פוסטים אחרונים
- חוט מושך מן הלשון 5/2/10
- שיכור מול עלים אדומים 27/1/10
- כל זמן הוא הזמן 11/12/09
- אורחה במדבר 25/11/09
- אֲנִי אוֹהֵב 29/7/09
- קרוקס אהובתי 9/7/09
עלה נושר סיני מת
ספטמבר, סתיו ערב שקט עלה נושר סיני מת חנוך לוין
המוות הוא הצהרה סופית. ככל הידוע לנו זהו הסוף, נקודת אל-חזור, גורל אפל ועגמומי אליו נגיע כולנו בסופו של דבר. לגזע האנושי זוהי מחשבה מאיימת ואפילו מעוררת אימה, היות ולא קיים ידע ברור אודות החיים שלאחר המוות. כל איש ואישה זקוקים להסבר לגבי תופעה זו על מנת לחזק את עצמם. הדבר מביא לנסיונות רבים שמטרתם להסביר את המוות ואת החיים שאחריו, כמו גם את החיים עצמם. לכן, אין זה מפתיע שנושא המוות הינו נושא בולט במחשבת האדם. המוות ניצב כנושא מרכזי גם באמנויות הלחימה. עצם קיומה של הלחימה מציב דרישות גבוהות מאמן הלחימה. דרישות אלו יכולות לבוא לידי ביטוי במצבי לחימה רבי עצמה המובילים ל"עימות" עם האני. העימות החשוב מכולם הוא העימות עם המוות. כולנו מתמודדים עם מצב של מוות רגעי בכל הפסד או שינוי בחיינו, אולם ממצבים כאלה אנו יכולים לחמוק, בעודנו ניצבים מול השינוי המסוים מבלי להתמודד עם עקרון השינוי. המונח שינוי הוא אבן דרך באמנות הלחימה. המוות, או מהות השינוי, הם אלה המאפשרים לאמן הלחימה להכיל את עקרונות הלימוד גם מחוץ לאולם האימונים. כולנו נתמודד יום אחד עם מותנו שלנו בדרך הישירה והעוצמתית ביותר, אך דבר זה יהיה בדרך כלל פתאומי, מאורע בלתי נמנע וחסר חשיבות מנקודת המבט של "הדרך". כל השיטות הרוחניות עוסקות בכך בצורה זו או אחרת. התרגול הבודהיסטי הבסיסי כולל בתוכו את התזכורת כי חיי האדם הינם בעלי משך בלתי ידוע, וייתכן כי מחר נמות. אלא, שעבור אמן הלחימה המוות הוא בעל נוכחות מתמדת. התרגול כולו סב סביב נושא זה. התקפה, הגנה והתקפת נגד - כולן באות לידי ביטוי ברמה הגבוהה ביותר במנטליות של חיים ומוות, "כעומד על שפת מצוק". העימות מול המות הוא אחד המרכיבים החשובים של הדרך הרוחנית. המוות חושף את האגו - החלק שאוחז ולא מרפה, זה שמנסה לנתב את זרימת החיים אל תוך "מגירות" קבועות מראש. הפחד מהמוות הוא אחד המכשולים הגדולים העומדים בפני אמן הלחימה.
|
תגובות אחרונות
-
נושמת...
בתגובה על חוט מושך מן הלשון
-
ואחרי ככלות הכל
בתגובה על אורחה במדבר
-
daaaag
בתגובה על שיכור מול עלים אדומים
-
YuvalS
בתגובה על וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם
-
...orly
בתגובה על כל זמן הוא הזמן
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
" למות בריא "
"בריא"......אם נוסיף לו ה' נקבל בריאה
מוות- קץ הבריאה בצורה הנוכחית.
תודה רבה לך על קטע מופלא זה
מי ית ןואצליח באתגר שאתה בעצם מציב כאן.
ברשותך אשאל מי הוא פנג הקטן? הגוף הגשמי שלנו שחי ומת?
מילים מרגשות. ודאי הבחנת בכעס או בתגובות העוינות המתקבלות לעיתים תכופות, כפי שאמרת - אם לא נדבר על זה אולי זה יעלם. דווקא תרבות המזרח שנתפסת לעיתים כ"ניו-אייג'" הביאה עימה השקפות עולם והליכה לקראת המוות.
ואחרון חביב - ספר שיצא לא מזמן "הרשו לי לדבר איתכם על מוות" של בארי לונג, מורה דרך אוסטרלי שכבר הלך לעולמו, המדבר בגילוי לב על מחלתו ועל השקפתו בנושא.
שאי ברכה.
במערב נוטים להסתיר את המוות, להדחיקו, אין מדברים בו כאילו לא יבוא אם נשתוק, כאילו אם נדבר נחיש אותו. זה נורא אי ההכרה הזו.
אישית, חוויתי את המוות מקרוב - הייתי חולה מאד, על סף מוות, ואחרי שהשלמתי עימו (יום של בכי מול הים בגיל 37 שהעלה לי את זכרון של סבתי שמתה בחיוך, סבתי שמעולם לא יצאה מהארץ ולרגע לא הרגישה שלא הספיקה או החמיצה משהו, להיפך, בחצי השנה האחרונה לחייה חזרה ואמרה "חייתי מספיק") היתה במותי המתקרב הקלה גדולה, שלווה נדירה שאפילו סייעה לי להחלים.
קראתי באותם ימים את ספר המתים (והחיים) הטיבטי שליווה אותי בדרכי הדוויה.
מותי שלי אינו מפחיד בכלל בגלל הכנה זו.
אבל יצא לי גם לקבור בני זוג, אחד לפני 25 שנים שהצבא גזל, השני לפני 8 שהסתלק בעצמו. והיו עוד מכרים, בני משפחה וחברים שהתאבדו או מתו ממחלות ותאונות. זה הכי נורא, החלל, כאב הקטיעה, קשים מנשוא. ואחרי הכעס וההכחשה והמו"מ המגוחך עם איזה כוח עליון באים שלבים של קבלה שקטה וזכרון של אהבה.
ההשלמה עם מות יקירי, בעיקר הורי שימותו מן הסתם לפני, היא החלק הנורא. אני כבר מכירה את טעם הכאב הזה, את היתמות, וחוששת מהם נורא. אין פה התחסנות. אולי להיפך.
מכל מקום, מבורך חלחול התורות המזרחיות לתרבותינו והתפתחות שיח בנושא. בשנים האחרונות אכן יש גם לא מעט כתיבה בנושא ההתמודדות עם המוות והפתיחה הזו טובה ונכונה, ההתכוננות הזו, המרגיעה.
מה זה גן עדן ומה זה גיהינום ?
אני לא מאמינה בזה .
זה כתוב יפה להפליא אבל לא מכירה את המקומות האלה .
אני יודעת שהנשמה היא נצחית ,והיא הולכת ובאה .אבל , לא נעצרת בתחנות היא זורמת .
ראשית, תודה על תגובתך. הרשה לי לחלוק על דבריך, אם כי אסייג את דברי לאמנויות הלחימה הסיניות. בחינתן ההיסטורית מראה תהליך ברור ועקבי של התפתחות עד החיבור בין גישתה הייחודית של סין לקרב פנים מול פנים, לדת הבודהו - דאואיסטית, ולאמנויות מיצג ששורשיהן באמנויות הקרב (אופרה , תיאטרון...).
כמו כן כוללות כל האמנויות הללו פן בריאותי הכולל מדיטציה ותרגילי נשימה, ופן רפואי ייחודי, ובכך שמות את הלוחם במצב מאוזן של לוחם - מרפא.כל זאת מבלי להזכיר את שאר " האמנויות היפות של הלוחם " - שירה, קליגרפיה, ציור, נגינה...
אין הנחתום מעיד על עיסתו, ועל כן אביא כדוגמה את המורה המנוח שלי, מר הונג אי - שיאנג מטאיוואן : רופא התורם לחברה ולסביבתו הקרובה, מורה לאמנויות לחימה וצייר. ניתן לומר שהולך ופוחת הדור, אך הוא דוגמא לדור המבוגר יותר של המורים.
תקוותי שלא התכוונת באמנויות לחימה לשני מתחרים הנלחמים איש ברעהו בזירה עד זוב דם, או להתרשמותך מעלילות קולנועיות. אינך צריך להלחם והמילה אהבה אינה נטע זר...
" ...ונטלתי אותן החתיכות שהפרידו עצמן
וחיברתי אותן אחת לאחת ועשיתי מהן חבל ארוך.
וכיון שהיה בידי חבל ארוך קישרתי בו חבילה
לחבילה רובן ככולן, עד שנעשו חבילה אחת.
הגבהתי את החבילה וטענתי אותה על כתפי
והלכתי לי..."
מתוך "קשרי קשרים" לש"י עגנון, קובץ "סמוך ונראה".
גדול עלי
אמנות אינה סינרגית עם לחימה
לחימה איננה סינרגית עם החיים
אהבה סינרגית אל החיים
ולא אלחם
בטח שבריאה ושלמה. תמשיכי חסרת דאגות...
" בדרכי לגיהנום פגשתי אותך בתחנה לגן עדן
מוטות כנפיך כוכבים ושירים נושאת על גבך שקיות של תפילה תרמילים של רחמים
בדרכך לגן עדן פגשת אותי ברציף לגיהנום
בדרכי לפגוש את כל החטאים את כל הכאבים ואת המבטים
את אלוהים ואני למלח המוות בשובי מהגיהינום "
אברהם שיין
פעמים עמדתי מול המוות -
אחת בכמעט תאונת צלילה.
והשניה בתאונת דרכים .
זה נשמע נורא . אולם, היופי שהיה בזה שלא פחדתי פתאום ראיתי את החיים שלי רצים לי מול העיניים .
בשביב של שניות ראיתי סרטים ועם הרגעים האלה סיימתי את הסיוט.
והינה אני פה בריאה ושלמה .
כנראה בלי קשר למוות אני לא מוותרת על החיים בקלות .
היום המות לא מפחיד אותי - מפחיד אותי שלא אספיק לעשות את כל מה שאני רוצה בעודי חיה .
המוות זה סוג של מנוחה ממרתון החיים .
והנשמה היא נצחית - אז ממה יש לדאוג? .
בכל רגע בחייך אתה יכול להחליט
לעמוד מול המוות ולהתבונן בו
מתחיל בסקרנות ממשיך בבקשה
ואז אתה מוצא את עצמך מסיט את המבט למקום אחר
כאשר תגיע לרגע הזה
תגיע גם לתשובות לשאלות הלגיטימיות
העולות בך
רגע ההחלטה הזה מגיע
בזמן הנכון לך ביותר
בזמן שאתה הכי מוכן
מתקיימת האפשרות שתבקש לחזור עליו שוב ושוב
רגע מרגש עוצמתי מיוחד
אל חשש, הכל בסדר...לא התכוונתי להעמיד את דעתי כיחידה מסוגה ומה שנראה לך או לא - כטוב בעינייך. לא כל דבר דורש הוכחה ומוטיב החיים שלאחר המוות נטמע בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית, חקוק בנתיבי הזמן.
לגבי הקונספט של אמנויות הלחימה - קיימים עקרונות רבים, כך שלא ברור למי מהם התכוונת, בכל אופן אשמח לקרוא את שירך.
אם אחרית שמחת אדמה אבל, / גם סוף מנוחתה למוט וחבל,
וימי אנוש כצל אשר לא יעמוד, / פתאם יהי נשבר כשבר נבל,
על מה נבקש בלעדי שדי ? הלא / כל מעשינו בלעדי זאת הבל.
רשב"ג
"היות ולא קיים ידע ברור אודות החיים שלאחר המוות."
החיים שלאחר המוות ?
מאין הקביעה הזו ?
יש ?
זה הוכח ?
מממ , נראה לי שלא .
ומעניין לעניין , באותו עניין ... נזכרתי בשיר קצר שכתבתי , פעם .
מציג קונספט שונה לקונספט אומנויות הלחימה באשר הן .
וטוב בעיניי באותה המידה ממש .
אוציא אותו מהמגרה לבלוג שלי .
ואתה מוזמן לצפות .
שתהיה שנה נפלאה .
הפחד מהמוות הוא מכשול גם בפני מי שלא עוסק באומנויות לחימה.
הוא תוקע, עוצר, לא מאפשר חיים שלמים.
והחיים הופכים להיות לפספוס..למוות בעודנו בחיים.
והמוות
לעולם קורה בהווה...
יום ניפלא שכולו חיים:)
מסכים בכל לבי...
" מה לך, יחידה , תשבי / דומם כמלך בשבי,
כנפי רננים תאספי / וכנף יגונים תסחבי ?
כמה לבבך יאבל, / כמה דמעות תשאבי ?
דבקת ביגון עד אשר / קבר בתוכו תחצבי. "
רשב"ג
הויתור על הפחד מהמוות הוא מחשול בכל דרך לשיחרור האני
כמו ויתור על חלומות
אולי לא הבהרתי כראוי - השיר הוא של חנוך לוין, השאר הגיגים שלי...
חלומות פז
נספיק מה שנספיק...
ועד אז נלחם על שלנו
תמיד רציתי להבין מה עובר בראש של לוחם העומד מול המוות
תודה
המוות מניע את החיים...
אמממ... אפשר שאלה?
:)
הקטע על המוות כאן הוא של חנוך לוין?
או רק השורות הכתומות הן של חנוך לוין והקטע על המוות הוא שלך?