בעקבות חוויה שעברתי (אמנם מזמן אבל לא משנה) עלו בי תהיות ואני חושבת כאן על הנייר
לכולנו יש גבולות. מי מאיתנו יותר רחבים, מי מאיתנו יותר צרים אבל גבולות
מהיכן הם נובעים? האם הפחד, המצפון והמוסר הם אלה שגורמים לנו לגדר עצמנו ולשים לעצמנו גבולות? המוסר והמצפון הם דברים נרכשים: נורמות חברתיות, מנטליות, חינוך, הורים, חברים, מורים וכו' הם דברים שהסכמנו לרכוש "חומרים מיד שניה" ככה אני קוראת להם ומסתבר שהם מכתיבים לנו חיים שלמים.
מה היה קורה לי אם בזמן החוויה הייתי מסירה גבולות? מה היה קורה לי אם הייתי מורידה מחסומים של פחד, מצפון ומוסר? האם זו לא הדרך לחיות? ללכת עד הסוף, עד הקצה, עד התהום?
אמרו לי אז, שימי לב, הוא אדם ללא גבולות ויותר מזה הוא יקח ממך את הגבולות שלך. כולם רואים בזה דבר שלילי ואני שואלת את עצמי: אולי אני רוצה שהוא יקח ממני את הגבולות שלי? האם זה לא מה שנקרא לצלול למעמקי החיים ולחוות אותם?
כל עוד הפחד מנהל אותנו כל עוד המצפון והמוסר מנהלים אותנו (ואני מדברת כרגע על חיי שלי מבלי לפגוע באחרים), האם אפשר בכלל לגעת בחיים?
מה היה קורה לי אם הייתי מורידה את הגבולות שלי באותו הרגע? מה היה קורה לי אם הייתי משחררת את אזיקיי החיים?
כנראה שלעולם לא אדע
גם אם תחזור סיטואציה דומה אני אוכל לדעת רק לגביה לא לגבי הרגע שעבר שבו לא הורדתי גבולות
|