מי זו יובנטוס? קבוצה שמקורה בטורינו שבאיטליה. אחת מהקבוצות הוותיקות והטובות באיטליה ובעולם.
יובנטוס קיימת מאז שנת 1897. באמתחתה זכיה של 27 אליפויות איטליה ו 9 גביעים.
יובנטוס היא יותר מקבוצת כדורגל. היא קבוצת בית. היא בית. שחקניה אינם עוזבים את הקבוצה כדי לעבור לקבוצה אחרת כפי שנהוג היום. כשאתה נכנס ליובנטוס, אתה נשאר שם עד הפרישה. לא זונחים את יובנטוס עבור משפחה אחרת. לפני שנתיים הוגלתה יובנטוס לליגה ב' כעונש על אי סדרים שיצר המנהל הכללי שלה (ללא ידיעת השחקנים), תוך שנה חזרה לליגה הראשונה והשנה היא שוב משחקת בליגת האלופות. אי אפשר עליה. יובנטוס = "נחום תקום".

שחקנים גדולים שיחקו בה מאז ומתמיד, (רשימה מלאה בויקיפדיה). גם זינאדין זידאן שיחק בה שנים מספר כשעוד היה רגוע יותר. "הדם עלה לו לראש" אחרי שעזב. (אך זה לא ממש קשור)
מזה שנים רבות  -שני שחקנים מופלאים לה (בנוסף לשאר) שני כוכבים אמיתיים. השוער - בופון שנחשב שוער מס' 1 בעולם והקפטן - אלכס דל פיירו. דל פיירו נחשב מלך השערים של כל הזמנים. יותר מ 185 גולים. את האחרון , נגד זניט, אתם רואים בסרטון המצורף. דל פיירו נקרא בפי כל "הנסיך"...הוא לא מתאמץ מדי. לפעמים הוא בקושי הולך על המגרש...מחכה שיגיע אליו הכדור וכשהוא מגיע...שיזהרו להם כולם.
את הגול הזה הבקיע ממרחק של 30 מטר. גול ענק. חזק. מפתיע ומלהיב. הבן שלי מאוהב, שרוף על דל פיירו בעיקר ועל יובנטוס בכלל מאז היה ילדון קטן.
תגידו: "כולה כדורגל"...מה הביג דיל הזה מ 22 משוגעים שרצים אחרי כדור אחד? מסכימה. זה נראה מטורף. ואולי אף מיותר בעולם בו אנשים רעבים, ראשי ממשלות גונבים ונשיאים אונסים. שלא לדבר על החור באוזון, רעידות האדמה, ההוריקנים...ואם שכחתי אסון חשוב זה או אחר, אתם חופשיים להוסיף כיד המציאות הטובה עליכם.  אלא מה? אין המדובר בכדורגל. כדורגל משמש כדרך, כאמצעי. אמצעי להבעת תשוקה. תשוקה. הוא יוצר תשוקה והנאה ומפרק אנרגיה ובמקום שיש תשוקה מסוג כזה, הצרות מתרחקות. לכן כדורגל כה מומלץ לילדים. תשוקה לכדורגל תרחיק אותם מאלימות, מסמים, מצרות של צעירים. והכדורגל הזה, למרות שהוא גורם לבעלים שלנו לשכוח את העולם, הילדים, המטלות, למרות שתוך כדי משחק , קליפות של גרעינים מתעופפות באויר ונופלות על ראשך, אם אתה באיצטדיון, למרות שהילד שוכח להכין שיעורי בית או מסרב ללכת לישון בגלל שמשחק חשוב משודר בשעות הערב המאוחרות...למרות זאת. כדורגל זו תשוקה טובה ומועילה. אפשר וכדאי לטפח אותה.
תשוקת הכדורגל היא כמו התשוקה למוסיקה, לתאטרון, ציור, כמו גינון, כמו התשוקה להקים את מאיץ החלקיקים בשוויץ, כמו אפיית טראט טאטין, התשוקה לדעת, כמו כתיבה, וכן הלאה.
המשותף בין כולם הוא האהבה והתשוקה שאנו שופכים לתוך העיסוק הספציפי.
ואין דומה לאותו הרגע בו הכדור מתקדם לעבר השער , 60 אלף איש עוצרים את נישמתם ונשימתם קופצים לגובה, מרעידים את האיצטדיון כולו משמחה, כשהכדור בפנים. תאמינו לי, זו חוויה. 60 אלף איש ואשה, ולא חשוב מאין הגיעו, לא חשוב המעמד, הלבוש, כמה כסף להם בבנק, אם הם צמחוניים, אם מישהו מהם צובע את שערו. אם הוא רב עם אשתו 5 דקות קודם, אם הפסיד בבורסה... השחקנים, הכדור, 60 אלף איש הופכים ברגע קסום אחד ליישות אחת. מיקרו אקלים אחד ומיוחד. האהבה והתשוקה באותו הרגע יכולים להעיף איצטדיון שלם באויר. והצליל שנוצר שם..מוזיקה!
דבר דומה קורה גם בטניס או בכדורסל למשל. ועדיין, אין כמו כדורגל. מדוע? כי בשניהם זה קורה מהר מדי ולעיתים קרובות. סיפוקים קטנים. לעומת זאת בכדורגל אתה מחכה ומחכה לגול המיוחל, לעיתים עוברת חצי שעה ואף יותר ואז כשזה מגיע...אמאלה...התפרקות, התפוצצות, השמחה והאושר שוטפים אותך...מזכיר לכם משהו? נכון...דומה...
זה קורה בארץ, באירופה, בעולם השלישי, כך זה התרחש אפילו בתוך מחנות הריכוז באירופה. (וזהו נושא אחר לפוסט אחר)
כדורגל זה הרבה יותר ממשחק, מספורט , יובנטוס היא הרבה יותר מקבוצה טובה ודל פיירו המבורך - הוא הרבה יותר מ"נסיך שחקן".

אלברט איינשטיין אמר שרגשות ותשוקות הם אלה המקדמים את העולם. (לאו דווקא מצוקות ואסונות) ועם אלברט איינשטיין - לא הייתי מתווכחת.