רעות לא יכלה להפסיק לחשוב על מה שאמר לה `תומר`. אולי היא החלה להרגיש נקיפות מצפון בקשר למה שעשתה לאייל. היא החליטה לעשות משהו בקשר לזה. אך מה היא כבר יכולה לעשות?! כבר חודשים עברו מאז שמעה מאייל לאחרונה. האם יש לה מספיק אומץ וביטחון להתקשר אליו ולדבר עמו?! היא הרגישה שהיא חייבת להתנצל על כך ששפטה אותו מבלי לתת לו הזדמנות. מי יודע? אולי בסופו של דבר היא תגלה שהוא לא בגד בה, ושפרידתם הייתה לחינם? המחשבה על כך תסכלה אותה מאוד. הרי את מי היא יכולה להאשים בכך מלבד את עצמה?! היא זו שחתכה את הקשר מבלי לחכות להסברים. אם כי, היא גם לא בדיוק ראתה שאייל מנסה להגיע אליה בכל החודשים הללו שעברו... אולי אהבתו אליה נגמרה? אם כן, מה הטעם שתתקשר אליו? ואולי לא ירצה לדבר עמה? היא החליטה להפסיק לייסר את עצמה עם שאלות שלעולם לא תקבל עליהן תשובה, אלא אם תתקשר אליו. היא תפסה במהירות את השפופרת. היא חייגה מהר את המספר. פחדה שמא תתחרט. היא באמת הייתה מתחרטת תוך רגע, אילולא מצידו השני של הקו נשמע קולו של אייל. קול נוגה שהעביר בה צמרמורות. קול עבה ונמוך שהעביר בה חמימות והעלה בה געגועים. קול שגרם לה להתאוות לנשיקותיו. "הלו? הלו?" אמר אייל מצידו השני של הקו. כשהאזינה לקולו, קלטה בעצם כמה היא מטורפת עליו. כמה היא אוהבת אותו עדיין. כמה היא רוצה בו. גרונה השתנק. היא לא הצליחה להוציא הגה מפיה. גרונה היה יבש לגמרי. היא כחכחה מעט בגרונה ופנתה אליו בקול חלוש: "א... אייל?" אמרה כמעט בגמגום. "ר... רעות...???" הופתע באחת. "מה שלומך?" שאל כשראה כי היא מתקשה לדבר עמו. "אני... ובכן... חשבתי על כל מה שקרה." אמרה ישר ולעניין. "התגעגעתי אלייך." אמר לה. "לא עבר יום שלא חשבתי עליך." הוסיף. "אולי לא הייתי בסדר כשאמרתי לך שזה נגמר, בלי להסביר לך למה אני נפרדת ממך." אמרה לו. דבריו אומנם עשו לה טוב, כי היא הבינה שגם הוא מתגעגע אליה ורוצה בה בדיוק כמוה, אך זה גם עשה לה רע כי היא ידעה שלא תשוב אליו. היא רק רוצה להסביר לו למה נפרדה ממנו. זה הכל. "באמת חשוב לי להסביר לך." אמרה לו בשנית. "גם לי יש מה לומר לך..." אמר בתגובה. "קודם הקשב. חשוב לי שתדע ש... ש..." היא לא מצאה את המילים. וכי מה תגיד לו? שנפרדה ממנו בגלל שהיא חושדת בו שבגד בה?! הרי בגלל שיחותיה עם `תומר` קונן בה הספק. "אני שומע רעות, מה רצית להגיד?" שאל מבולבל לגמרי. "מה שאני מנסה להגיד... טוב, אני חושבת שמה שיש לי להגיד הוא לא לטלפון... נוכל... נוכל להיפגש?" שאלה מבלי לחשוב. לאחר שניה נזכרה שקבעה עם `תומר` ולכן יהיה זה טיפשי לקבוע פגישה גם עם אייל. "בעצם... השבוע אני ממש עמוסה... אבל חשוב לי שתדע, אני..." ניסתה לנסח דבריה בבהירות. "זה בסדר רעות, גם לי יש הרבה מה לעשות השבוע, אבל אם את אומרת שחשוב לך לדבר איתי..." דבריו נקטעו. "חכה רגע." קטעה את דבריו. "מה שאני מנסה להגיד לך הוא שאני יודעת ומבינה שלא הייתי בסדר כשנפרדתי ממך כמו שעשיתי. לא הייתי צריכה להיפרד ממך מבלי להגיד לך מדוע, או בלי לתת לך אפשרות להגן על עצמך..." נשארה בלי אוויר. "חיכיתי לשמוע את זה ממך חודשים..." אמר וניכר כי גרמה לסערה להשתולל בתוכו. כאילו הציתה מחדש את הלהבה בתוכו. "אבל... מה גרם לך להבין זאת?!" שאל בקול נסער עד מאוד. "זה... זה סיפור ארוך... בכל מקרה, הסיבה שנפרדתי ממך... טוב... הבנתי שאתה פשוט לא אוהב אותי עוד..." אמרה לבסוף. "מה?!" הדהימה אותו. "הבנת שאני לא אוהב אותך?!?!?! ואיך הגעת למסקנה הכל כך לא נכונה הזו?!" שאל והשתתק בבת אחת. אף היא השתתקה. הוא גרם לה לרעד בכל הגוף. "אני... טוב, אני מניח שאת מבינה כעת את הסיבה שאני... שאני כל כך מתגעגע אליך..." אמר בגמגום קל. מעצם שאלתו, היא הבינה שהוא עוד אוהב אותה. על אף כל מה שקרה, ולמרות החודשים הארוכים שעברו, הוא נותר מאוהב בה עדיין. ליבה התכווץ. "אני... אני חייבת לסיים." נבהלה מעט. הוא עוד לא הספיק להגיד לה דבר, והיא הניחה את השפופרת במהירות. ליבה הלם ולא הניח לה. שיחה אחת עמו, וכל מה שעברה בכל החודשים הללו, כל מאמציה להתגבר עליו ירדו לטמיון בשל שיחה אחת קצרה... בבת אחת כל רגשותיה כלפיו שבו ועלו. היא חשה מאוהבת בו כביום הראשון שראתה אותו. היא פרצה בבכי והרגישה איך הייאוש משתלט עליה שוב. היא לא ידעה מה לעשות. "אני חייבת להסיח את דעתי. לשכוח! להתרכז במשהו אחר..." באותה שניה הבהב על צג המחשב שלה, שמו של תומר. "יופי." שמחה. "הוא בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. אולי לדבר איתו יעזור לי." היא התיישבה קרוב למחשב והחלה לקרוא את ששלח לה: "היי, מה נשמע? אז השבוע סוף, סוף נזכה לראות זה את זו..." כתב לה. "כן..." השיבה. "דיברתי עם אייל." כתבה עוד לפני ששלח לה תגובה. "באמת?! ואמרת לו למה נפרדת ממנו? סיפרת למניאק שזה בגלל שהוא בגד בך?" שאל. "לא ממש. הרגשתי שזה לא משהו שאני יכולה להגיד לו בטלפון... רק אמרתי שזה בגלל שהבנתי שהוא לא אוהב אותי עוד..." פירטה. "ברצינות? ו...? הוא הסביר? אמר לך משהו?" התעניין. "שאל איך הגעתי למסקנה הכל כך לא נכונה הזו..." היא הרהרה בכך שוב. המשפט הזה הוטבע לה בראש... "זה מראה שהוא עוד אוהב אותך נועה... הוא ממש מטורף עליך... לא יכול לשכוח אותך..." דמעות עלו בעיניה. מסתבר שגם לדבר עם תומר לא ממש עוזר לה. "ניתקתי לו את הטלפון בפרצוף... לא יכולתי לשאת את זה עוד..." רשמה בהשתפכות לב רגעית. "את אוהבת אותו... את עדיין אוהבת אותו..." רשם לה. רעות הרגישה חנוקה. נדמה היה שהפילו עליה הכל בבת אחת ועליה להתמודד עם הכל לבד. היה לה שבוע עמוס מבחינת הכל: הלימודים, העבודה, החשבונות, נדמה היה שהשבוע נגמר עוד לפני שהתחיל. היא החלה להתכונן לקראת הפגישה שלה עם `תומר`. מאז אותו יום מסעיר שבו השתפכה בפניו, לא דיברה עמו. היא קיוותה שהוא זוכר את מועד פגישתם. בדיוק כשהרהרה בכך, הגיע אליה מסר ממנו. היא קראה: "אני מקווה שלא שכחת שהערב בעשר אנחנו אמורים להיפגש..." היא השיבה לו מיד. "לא שכחתי. למעשה, חשבתי שאתה תשכח... אני שמחה לגלות שזה לא כך..." "ואיך את? מרגישה טוב יותר מאז שיחתנו האחרונה?" היא השתהתה מעט בתשובתה. "אני אהיה בסדר... אז קבענו, כן? נתראה הערב בעשר בשערי האוניברסיטה..." רשמה. "אכן. בקשה קטנה לי אליך..." כתב לה. "והיא?" שאלה. "כשתחכי שם... טוב זה אולי יישמע קצת מגוחך... אבל כשתראי בשעונך שהשעה היא שתי דקות לעשר... עיצמי את עינייך..." בקשתו אכן כפי שצפה, נשמעה לה מגוחכת. "אפשר לדעת מה הסיבה לבקשה המוזרה הנ"ל?" התעניינה. "בואי ונאמר כי מחכה לך הפתעה קטנה שאני מכין לך... פשוט עשי כן, טוב?" ביקש. "טוב..." הסכימה בלית ברירה. היא הגיעה לשערי האוניברסיטה כפי שסיכמו בשמלה תכולה כשמיים ביום בהיר. וכפי שהבטיחה לו, בדיוק כשהראה שעונה כי השעה היא 21:58 עצמה את עיניה וחיכתה למתרחש. היא הרגישה שמישהו דוקר באצבעו את גבה. "את היא `נועה- 21`?" שאל בחור ג`ינג`י ירוק עיניים. רעות חשה מבולבלת. "חשבתי שאמרת שצבע שיערך הוא שחור, לא ג`ינג`י... עינייך אמורות להיות כחולות, לא כן?" שאלה בבלבול ניכר. "רק עני לי קודם, את היא `נועה- 21` או לא?!" שאל הג`ינג`י בבוטות. "כן. אתה הוא `תומר- 24`?" תלתה בו עיניים שואלות ועיקמה את פרצופה. "לא. אבל יש לי מסר ממנו. הנה, קחי." רעות חשה מבולבלת עוד יותר מקודם. היא פתחה את הפתק שמסר לה אותו בחור ג`ינג`י מסתורי, והחלה לקרוא. היה זה פתק שרשומותיו הודפסו. "נועה, אני באמת מצטער. לא יכולתי להגיע. אולי תחשבי שאני מוג לב על שלא העזתי לבוא לפגישה... באמת רציתי לבוא. אך באמת שאני לא מעז. עוד אצור איתך קשר. סליחה, `תומר- 24`." מכתבו בלבל אותה. מה רצה להביע בכך?! האם בכך התחמק ממנה?! לא הייתה יותר מבולבלת ממנה באותו הרגע. היא מיהרה להגיע הביתה. רעות הדליקה במהירות את המחשב. היא הייתה בטוחה ש`תומר- 24` השאיר לה מסר. תחושותיה התגלו כנכונות. אכן חיכה לה מסר באי- מייל. "היכנסי לצ`ט. חייב לדבר איתך. `תומר`." היא נכנסה לצ`ט וצדה בעיניה את שמו. היא לא הייתה צריכה להתאמץ כי בה בשניה שנכנסה לרשימת האנשים בצ`ט, הבהב על מסכה שמו של `תומר- 24`. "אני באמת מתנצל." רשם לה. "סולחת לי על ההברזה?" כתב בהמשך. "למה לא באת?" כתבה לו. "תאמיני לי אם אגיד לך שמרוב התרגשות חטפתי רגליים קרות?!" כתב בתגובה. "אני באמת לא מבינה אותך." כתבה לו בתגובה. "אתה זה שביקש להיפגש. ואתה הוא זה שמבריז?! כשתחליט מה אתה רוצה, שלח לי דואר אלקטרוני ונדבר!" כתבה ברוגז. היא לא חיכתה לתגובה ממנו ופשוט ניתקה עצמה מהצ`ט. היא הייתה כל כך מתוסכלת!!! איך הוא מרשה לעצמו?! היא קיבלה דואר אלקטרוני נוסף. "סלחי לי בבקשה... באמת שלא התכוונתי להבריז לך. אני לא יודע מה קרה לי. פתאום חטפתי פיק רגליים שכזה. את יודעת כאילו משהו ענקי עומד לקרות. פחדתי." הודה. כנותו נגעה לליבה, אך עדיין היא חשה פגועה עד כלות נשמתה. ככלות הכל, הוא זה שהתעקש לפגוש אותה! היא נכנסה שוב לצ`ט. שמו מיד ריצד על מסכה. המשך יבוא.... © כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליונית ס |