בספר, "קהילות מדומיינות", מדמה אנדרסון את פעולת קריאת העיתון למעין תפילה יומית. כמי שכנראה משתייכת לדת "ידיעות אחרונות", פתחתי כמו בכל בוקר את כתב הקודש שלי והתחלתי בתפילת שחרית. בפסוק השני נאמר:"קבוצת מדענים מכל העולם תנסה לשחזר בשווייץ את רגע היווצרות היקום". במיידיות סגרתי את הפרשה, הבטתי מעלה וזעקתי  "שום ושמיים", היווצרות היקום? עד לאן תגיע ההתיימרות האנושית לדעת ולהבין הכל? למה לדעת איך הכל התחיל? צריך להבין איך הכל כאן ייגמר, או לפחות לנסות ולהבין איך הורים רוצחים את ילדיהם, איך מטוסים נכנסים במגדלים ואיך טרקטורים רומסים כאן אנשים. לא!?.

"ריבונו של עולם אם נדבר גלויות/ לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות" שר שולי רנד ביום שלישי האחרון בצוותא. הקהל שבא לפרגן היה מסוג מעורב ירושלמי פינת שנקין, ערבוב מוזר של ציציות מול ביריות, תנ"ך מול "פנאי פלוס", שחור מול אדום. אולי דווקא בגלל החיבור הנדיר הייתה תחושה כמעט מיסטית כשרנד התחיל לזמר על הבמה פניני חוכמה על אמונה ואהבה. במהלך ההופעה הצטרף אהוד בנאי לרנד, ויחד הם שרו את "בלוז כנעני" לזכרו של מאיר אריאל. בחירת השיר היוותה עבורי אישור סופי כי למילים הערב יש משמעות אחרת. לא מדובר כאן בעוד שיר אהבה, או סיפור אכזבה. הערב המילים הן שמימיות, הן מלטפות ומטיפות כאחד, הן חודרות פנימה ובעיקר -הן מלכדות. כאשר רנד בירך על בקבוק הנביעות שלצידו, גם השחורים וגם האדומים צעקו פה אחד "אמן".

לפי הרמב"ם, התנבאות אלוהית היא שפע המועבר אל מוחו של האדם. אין ספק ששפע, מסוג מוזיקלי הורגש בצוותא באותו ערב: היה שם פולק חסידי, רוק רוחני וכינור אחד גאוני. אולי האנשים לא חשו בהתנבאות אלוהית,כדברי הרמב"ם, אבל בטוח הם חשו ב "אביסלה של אושר" כדברי שולי רנד.