וכבר היה כל כך ברור, מה איפה ולאן, ומי זוכר למה ואיך.
נעים לכתוב, שוב, בעפרון פשוט, עם מחק מתפורר בקצה, למקרה ש שוב, הפזיזות שלי תתעמת עם הרצון כבר להגיד איזה משהו מתוך ערמת המחשבות שמתרוצצות לי על איילון צפון או דרום, ולהן המסוק של חברת פלאפון הפסיק לספק דיווחי תנועה.
ופתאום הכתב שלי נראה כל כך יפה על הנייר הלבן, והתוכן שוב, כל כך לא עקרוני, מה שמחזק לי את ההבנה שכוסיות לא באמת צריכות ללכת ללמוד באונברסיטה.
וכל כישלון הוא טפיחה על השכם של האגו הפגוע שלי.
וכמה פעמים עוד אעבור, שוב, ברחוב ורק אתפלל שמישהו כבר ישים לב, ויציל אותי.
איך אף אחד לא רואה, שכבר כמה מאות שנים, ששום דבר לא קורה ושכל-כך, כל כך לבד פה.
|