פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
אהבה בימי זהות פריכה
יש המון סיבות, אוקיינוסים של סיבות, מדוע קשה ליצור קשרים רומנטיים בני-קיימא בזמנים שלנו. הפוסטאי שגר לידכם, אם תשאלו אותו, יגיד "(ה)פמיניזם (סובב לנשים את הראש)" "לא יודעות מה הן רוצות" "מחפשות רק כסף" "מחפשות רק חתיכים וכסף", "בררניות מידי" "לא רציניות", "שוכבות עם כל מה שזז" "לא זורמות" "עדיף לבד" ו"המאנייקים לקחו את כל השוות". והפוסטאית? היא תשיב "גברים בוגדניים" "חסרי עמוד שידרה" "לא יודעים לחזר" "לא מסוגלים להתמודד עם אישה חזקה" "מפחדים מאינטימיות" "לא מסוגלים לקשר ריגשי עמוק" "אימא דומיננטית/מסרסת" "עדיף לבד" ו"הביצ'יות לקחו את כל הטובים". וכולי וכולי. אני לא שולל את תוקפה של אף אחת מהאבחנות מיטיבות-הלכת הללו, אבל אני חושב שיש סיבה עמוקה ואפילה יותר לעכירות הרומנטית הזאת, עמוק במים.
אנחנו דור עם משבר זהות. אנחנו לא בטוחים מי אנחנו ומה מגדיר אותנו. וככה אי אפשר לאהוב. אתה רואה את זה בכל כרטיס שתפתח, בכל פעם שתבקש ממישהו או מישהי לספר על עצמם. הם יספרו א) בני כמה הם ו ב) מה הם עושים. אולי על תחביב בולט שלהם. זה מספיק להגדיר בנאדם? אני חושב שלא. מגדיר זהות אמיתי, שמשמש כעוגן לדיאלוג עם העולם יכול להיות רק משהו גדול ממך. משהו שאתה מוכן להילחם עבורו, לסבול בגינו, אולי לשלם בחייך עבורו.
אבל לא נשארו לנו דברים כאלה. אנחנו הולכים והופכים להיות מופשטי-זהות. כל, או כמעט כל, מובילי הדיעה במרחב הציבורי הגדול, המערבי שלנו, מספרים לנו ש 1 - זה לא משנה מאיזו מדינה אתה. לאום זה פאסה. 2 - זה לא משנה מאיזה מוצא אתני אתה. אתה לא גזען. 3 - המורשת התרבותית שלך היא זיגוג, לא מילוי. 4 - זה לא משנה מה המבנה המשפחתי שממנו אתה בא/בתוכו אתה חי. "משפחה" הפך למונח צמיגי. 5 - לא משנה מהי הנטיה המינית שלך - מיגדר זו הבניה תרבותית.
מה נשאר לנו? 1 - כמה יפה אתה 2 - כמה כסף יש לך 3 - כמה כח יש לך 4 - כמה חברים בעלי 1-2-3 יש לך.
ואם אין לך אף אחד משלושת אלה בכמויות ניכרות אתה מכסימום צרכן. הכי רחוק שיילכו איתך זה להגיד שאתה שייך לאיזשהו מעמד - כאילו שפועלים באוסטרליה והונג קונג קרובים יותר מאשר מאשר הפועלים ואנשי הצווארון הלבן באותה מדינה.
מה שקיבלנו, בסוף תהליך האיון הזה, שעדיין מתחולל, אלה אנשים שאין להם מגדירי זהות עמוקים, תוך-בטניים, כאלה שימותו בשבילם, כאלה שיילכו עד סוף העולם כדי לחנך ילדים לפיהם. אנחנו צריכים למצוא לעצמנו משמעות לבד. לקחו לנו יסודות מוצקים ונתנו לנו בלוני ניסוי במקום - כאלה שאפילו לא מתרוממים. עם מצבי הרוח שלנו, עם ההשכלה המוגבלת שלנו, עם נסיבות חיינו המשתנות, עם הטעם האומנותי, המצב הבריאותי והמאורעות הגדולים שנפל בחלקנו להיות עדים להם.
אני חושב שהניסיון הזה, לגבש לעצמנו זהות מתוך סך החלקיקים והמשתנים האלה לא מצליח לנו. איפה שהעוגן שלנו אמור להיות נטוע אנחנו מוצאים רק חולות נודדים. אנחנו מוגדרים רק על פי מה שהצלחנו לאסוף ולהחזיק בכפות הידיים שלנו. אבל זה לא מספיק לנו. וכנראה שבאיזושהי רמה הכרתית-בקושי אנחנו מודעים לזה, ולכן אנחנו כל כך חרדים לזהות שלנו, כל כך חוששים מעימות עם השונה מאיתנו. אנחנו כל כך לא מסוגלים להתמודד עם השונה מאיתנו עד כדי כך שאנחנו מנסים שכולם יהיו אותו דבר (אתיאיסטים, מאמינים במפץ הגדול, דו מיניים, חסרי יכולת למערכת זוגית ממושכת, מכורים לתרופות ומורדמים באמצעות הסתערות שיווקית רבתי על החושים שלנו, אם להקצין מגמות קיימות). אבל ההשטחה הזאת של העושר האנושי רק מגבירה את חרדת הזהות שלנו - כי אם כולם אותו דבר מי אנחנו, לעזאזל?
ואם אנחנו לא סגורים על מי אנחנו כל חשיפה לשונה מזעזעת אותנו. מסוכנת לנו. כל מישהו שמגדיר את עצמו אחרת מאיתנו מפחיד אותנו עד כלות. תחשבו על הפעם האחרונה שבה הפסקתם שיחה עם מישהו שהדליק אתכם שניה לפני כן רק בגלל חצי משפט שנתפס בעיניכם כמאיים, מסיבה עמומה כלשהי שלא הייתם מוכנים להתמודד איתה ומיהרתם לקבור. תחשבו על מי שלא חזרתם אליו כי משהו בו לא הצלחתם להגדיר עד הסוף. תחשבו על הרשימה המוצקה שיש לכם בראש, את מי אתם רוצים ואת מי לא. אני לא חושב שזה השפע שמבלבל אותנו. אני חושב שאם אתה לא יודע מי אתה באמת, מה אתה בסוף היום, כשאתה נרדם, מתעורר, נולד, על ערש דווי, ומה הילדים שלך יהיו - אם אתה לא יודע את כל זה ואפילו לא מסוגל לדמיין לדעת את כל זה, אין סיכוי שתדע מה אתה רוצה בשביל עצמך. עצמך בעצמו הפך אמורפי. ואי אפשר לאהוב ככה. לא באמת, לא כשאתה במסע מתמיד לחשיפת הזהות שלך עצמך.
חשוב להבהיר שאין בעיניי נכון או שגוי בסיפור הזה. יש רק תופעה והסיבות האפשריות לה. ויכול להיות שהרעיון של לחלק בני אדם לקבוצות על פי מוצא ומורשת תרבותית או מבנה משפחתי הוא מוטעה ורעוע מיסודו. רק ששכחנו פרט אחד, מרוב כוונות טובות: אם אין "הם" אין "אנחנו". ובלי קבוצת שיוך טבעית, מיידית, אינסטנקטיבית, בסיסית, האינדוודואל הופך ליצור חשדן, מבוהל, שורד, אפילו אם הכל פסאדה של מסיבה.
ואולי, אולי, זו הסיבה לפריחת הניו אייג', הקבלה, החזרה בתשובה, הסדנאות, העליה לקברי צדיקים, הוויפאסאנה והאימון האישי. האדם מחפש זהות, קו נטוי משמעות, קו נטוי משהו גדול יותר מהנסיבות.
ועדיין, כשמדובר בבני אדם, הכל אפשרי, במיוחד כשמדובר במיצרך יסוד נחשק, ובראשיתי כל כך כמו הדבר ההוא, הכח ההוא - איך קוראים לזה? אהבה.
|
תגובות (31)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה, מעינה. אם הצלחתי לדבר אל מישהי מעבר לפער שנים די משמעותי, כנראה שיש בדברים משהו, אחרי הכל. כיף שביקרת.
תודה, כיפית.
פוסט מעולה. ומיותר לציין - רלוונטי.
התכוונתי לומר עוד דבר קטן, אבל השורה האחרונה שלך הפכה את ההערה שלי למיותרת.
כן ירבו פוסטים שכאלה.
( עם כוכב )
היי - את מעלה כאו את נקודת ההשקפה ההפוכה לחלוטין למה שאני מאמין בו. הכי הפוכה שיש. אני חושב שחברה שאין בה תפקידים ומורשת וזהות לא תוכל להתקיים. היא תדרדר לניוון וכיאוס ותשמיד את עצמה איכשהו. ככה אני מאמין. נחיה ונראה.
היי, תגובה מאוחרת אבל אני מניחה שזה נושא שתמיד יהיה רלוונטי לרובינו
אני חושבת ששאלת הזהות בהחלט מהדהדת אצל רוב האנשים, כיום כשהכל אוניברסלי ויש אפשרות לבחירה ולאינדיווידואליזציה, ובהחלט יותר קשה לזהות את עצמינו בעולם בו הכל אפשרי, אבל לטעמי זה היופי בעידן הזה.
שביל שלא צעדנו בו בעבר יעלה בנו חששות מסויימים, כך גם הפרידה מהקיבוציות והחממה שמהווה הקבוצה המגדרית אליה אנו "שייכים". כמו שכתבו אחרים בתגובות, היום לא צריך הגדרות בשביל לשרוד, לא צריך גבר שייתמוך באישה (אמא שלי גדלה אותי לבד ובאושר והיתה גם אשת קריירה מאוד מצליחה) וכמו שמסביר מדרג הצרכים של מסלו, לטעמי החברה שלנו עברה את השלבים הבסיסיים של ההשרדות (ובהם צורך באפיונים מגדירים) ובעידן הנוכחי אנו בשלב הגבוה ביותר במדרג והוא של ההגשמה העצמית.
. בדיוק כמו תקופת הפוסט-צבא- כשאתה נפלט ממערכת של מסגרות בהן היית שרוי מתחילת הדרך ופתאום אתה רשאי לבחור כל מסלול בו תחפוץ. בהחלט שלב לא קל מאחר ואתה בעצם מודה באחריות שיש לך למהלך חייך.
היום אפשר עדיין להתרפק על התקופה הצברית החלוצית לדוגמא, כתקופה שיחדה את הקבוצה ולא את הפרט, שלאנשים היתה מטרה מוגדרת ותרבות מאוד ברורה ומלוכדת- אבל היום כבר ברור, שזו היתה זהות שצמחה מתוך הכרח, ותוך כך הדחיקה את שורשיה היהודים והתרבות העשירה שממנה הגיעו כל העולים כדי למצוא מחנה משותף, וליצור יהודי חדש וגיבור, שלא נשען על אבותיו הגולים והקורבנות. לבסוף כמובן זהות זו התנפצה כי אין הווה בלי קבלת העבר ואין סוג אחד של ישראלי, ישראל מורכבת מהרבה פרטים שונים ורקעים שונים. והישאלי של היום מתגעגע לזהות הלא קיימת ההיא וחי את העבר ההוא במקום להיות כאן ועכשיו. כי אף אחד לא יודע איך להתמודד עם ה'אין זהות' הנוכחית..
מה שאני מנסה להגיד הוא שכל מגדריות סופה להיעלם- בכל מקום יש מהגרים שמשנים את זהותה של החברה, כי זהות היא איננה סטטית ומתגבשת במשך כל החיים וחבל לנסות להיאחז. בעידן האינטרנט בו יש גישה לכמויות עצומות של מידע והטיסות המוזלות שמאפשרות לך לטעום הכל מהכל, אנו מגלים שבעצם כולנו אחד וכל אחד מיוחד ומגיע עם הנסיון והלמידה שלו והדברים שהוא יכול לתרום לעולם הזה.. , אתה מביא את עצמך מתוך הבחירות שאתה בחרת ומתוך אני הרבה יותר אמיתי. ככל שאנשים ייצמדו יותר להגדרה ולדפוסים מתוך הפחד לאבד כיוון, כך תשאר הפרדה בעולם שמקורה באגו- כי יש אנחנו ויש הם..
:)
לי-אור
שוב אני מוצא את עצמי מסכים, בעיקרון, אבל רואה שם עוד מימד נוסף: יש איזשהו קו מאחד ומתעתע בין דברים שבלב לבין קודי-התנהגות שבמציאות. יש סביבה שמעודדת הסתכלות עמוקה על בני אדם, ויש סביבה שמסתכלת על זה בעיקום עין. הראשונה תומכת בהתאהבות ואהבה באינספור דרכים, נסתרות וגלויות, והשניה מקשה על התאהבות ואהבה באינסוף דרכים משלה. זה ככה זה, אנחנו יצורים עם צרכים הרבה יותר מורכבים ממשהו ערטילאי שבין חופש לתחושת הפקרות.
אאוץ'. זה היה מתחת החגורה (-:
בעיקרון אני מסכימה איתך: אהבה היא צורך אמיתי, אבל לא על זה דיברתי. גברים ונשים זקוקים זה לזה אבל מסיבות שונות מאלו שהתרגלנו לחשוב אותן.
גבר לא זקוק לאשה כדי שתבשל ותכבס לו ואשה לא זקוקה לגבר שיצוד בשבילה או שיפרנס אותה או אפילו שיחליף לה את הנורה...
ואז, מה נשאר לנו? רק אהבה.
(והיה כבר מי שאמר שזה כל מה שאנחנו צריכים...)
אני מכבד מאוד את העמדה שלך, אבל אני חושש היא נכונה רק לאנשים מסויימים מאוד. ליחידי הסגולה האמיתיים שיכולים לחקור ולהתבונן בזמן ובמקום שלהם בשלווה ובשיקול דעת על-מקומיים ועל-זמניים.
אבל אלה המיעוט שבמיעוט. רוב רובם של בני האדם זקוקים למודל ולהדרכה. אני יודע שזה לא נשמע מואר/ניו-אייג', אבל זאת האמת. ואם יחידי הסגולה כופרים בתפקידם להאיר את דרכם של ההולכים אחריהם ובצידם, אז אנחנו בכלל מקבלים כאוס גדול.
רוב האנשים לא מצויידים נכון לחיפוש הזה.
ובעוד נושא אני חולק עלייך - האישה כן צריכה גבר. הו כמה שהיא צריכה גבר - אני חושב שאישה שלא אוהבים אותה חיה חיים של פשרה, לא משנה כמה דברים אחרים יש לה.
תגובה מאוחרת אבל מה לעשות שרק לאחרונה היכרנו?
המשמעות, או יותר נכון, חוסר המשמעות, הוא אכן הבעיה של ה"אמורפיות" של החיים. לתפיסתי אנחנו חיים בתקופת שינוי: העולם כפי שלמדנו עליו, כבר לא קיים. הערכים עליהם התחנכנו איבדו את התוכן המהותי שלהם ועכשיו אנחנו צריכים למצוא מבנה חברתי שיתאים לנו ולצקת תוכן מהותי ומשמעותי לחיים. חלק מאיתנו מסוגלים לנצל את החופש ולבחור תכנים ומשמעויות לחיים שלהם וחלק הופכים לחיקויים זולים של דמויות רייטינג טלויזיוניות.
מאחר והשינוי הכללי נובע משינוי ביכולות ובמעמד של כל אדם, נוצרו גם שינויים בתפיסת המיניות. התפקידים החברתיים של נשים וגברים השתנו, היום כבר אין צורך במוסד המשפחה כפי שאנחנו מכירים אותו ופתאום אישה כבר לא צריכה גבר כדי להקים משפחה. מאחר והצורך לא קיים, הבסיס הופך לחופש בחירה, לרצון.
אתה קולט כמה מקום נשאר לאהבה? איזו הצהרת אהבה טהורה זו "חיים משותפים"? מה הפלא שאנחנו רועדים מפחד?
אחות שלי הנאוה והנדיבה - כן, אני בטוח. ואת - - אין מילים.
"אהבה בימי כולירע"
(ולא רק אצל גבריאל גרסייה מארקס).
בוא'נה אח שלי...
אתה בטוח שאתה רק בן 35?
אני שואלת
כי התובנות שאתה מעלה כאן מאפיינות
בד"כ בשלות נפשית הרבה יותר מאוחרת
"פלדה רכה" שכמוך
האוקסימרון שמתאר אותך הכי טוב.
קודם כל - זה שאשכרה אנשים עוצרים לחשוב על דברים שאתה כותב - זה תענוג אמיתי. זה התגמול, אז תודה על זה.
מסכים לחלוטין בעניין הצורך בניתוח והתאמה מתמידים. אני איתך בקטע הזה. אבל אני חושב שאת תסכימי איתי שיש איזושהי תחושה של פירוק שהלך טיפה רחוק מידי: שגם אם פעם היו סיבות לזוג להישאר ביחד שלאו דווקא קשורות לאהבה, לפחות היה להם מודל.
מה המודל שלנו היום? ואני יודע שזה שיא שיא שיא האופנה להגיד ש"יש לך את החופש לעשות מה שאתה רוצה". חופש זה מצויין, אבל נראה לי שהמון נשמות תועות הולכות לאיבוד בתוכו. וגם נראה לי, באופן בלתי אופנתי בעליל, שבני אדם כן צריכים איזושהי הדרכה, ואם הם לא יקבלו אותה מאיזשהו מודל פנטסטי ואגדי הם יקבלו אותה מהאח הגדול, או ממפרץ האהבה.
המסע מרתק כשנוצר דיאלוג בין שתי מערכות ערכים, בין שתי תצפיסות עולם או נטיות. אבל כשאתה בא בידיים ריקות - חושב שקשה לך להרגיש משהו מלבד אבוד. ואנשים אבודים, לדעתי, לא באמת יכולים לאהוב.
וכמו שאמרתי בהתחלה - מאוד מעריך את מה שאת אומרת והכי שמח שגרמתי לך להרגיש מעורבת (-:
באמת אהבתי את כתיבתך וניתוחיך
בכל מקרה יש פה הרבה חומר למחשבה.
ואם לענות from the top of my head
לגבי זהות מטושטשת
ו/או מתגבשת:
Re evaluatiobn / הערכה מחודשת
זהו שלב שיש בו צורך, תמיד היה. ["אין חדש תחת השמש"]
כאשר מה שחשבת שנכון לך מתמוטט,
כדאי ונכון לקום ולבדוק האם ה-"נכון" הקודם מתאים לזמן הנוכחי.
וואלי הדגם הישן של זוגיות לאורך שנים [כמו בתמונה היפה בפתיח]
אולי כבר אין בו צורך ו/או התאמה לחיים של היום.
בעבר מערכות יחסים החזיקו מעמד שנים רבות
גם בגלל סיבות כלכליות וסיבות כגון נורמות כאלה ואחרות,
ולאו דווקא רק בגלל חוזקת הקשר, כפי שנח לנו להתרפק היום.
מן הסתם גם תחושת הריקנות והחיפוש אינם חדשים.
אבל יש לנו כיום יותר זמן ואמצעים להקדיש להם.
על אהבה - אני עדיין לא יודעת כלום בשביל לנסות לומר משהו.
רק להרגיש.
אתה דווקא מצליח לומר !
ואי אפשר לככב פעמיים, אז ....
בהמשך :)
מבקרת אותך לראשונה ובהחלט התפעלתי. ויקטור פרנקל אמר..אדם יכול לשרוד כל איך אם יש לו בשביל מה...
המשמעות היא החשובה והיא לא תלוית כסף או מעמד, או מוצא. כל אחד אמור למצוא את יעודו בעצמו. ההגדרות מכבידות אך המשמעות היא בתוכנו. ונכון, רק כך אפשר באמת באמת לאהוב. אם נאהב את עצמנו קודם.
שובבה....אני מבין מה את אומרת, אבל עדיין אני חושב שהאדם זקוק לשורשים. יותר עמוקים מאלה שנטע בעצמו. ואפשר לקבל באמת את השונה ממך כשיש לך אבן בוחן אמיתית לשוני ולזהות, אבל היי, כנראה שזה עניין של תפישת עולם.
תודה על התגובה מאירת העיניים.
בטח שאנחנו שוכבות עם "מה שזז". אני חושבת שיש חוקים נגד נקרופיליה, לא?
" ואם אנחנו לא סגורים על מי אנחנו כל חשיפה לשונה מזעזעת אותנו. מסוכנת לנו. כל מישהו שמגדיר את עצמו אחרת מאיתנו מפחיד אותנו עד כלות. תחשבו על הפעם האחרונה שבה הפסקתם שיחה עם מישהו שהדליק אתכם שניה לפני כן רק בגלל חצי משפט שנתפס בעיניכם כמאיים, מסיבה עמומה כלשהי שלא הייתם מוכנים להתמודד איתה ומיהרתם לקבור. תחשבו על מי שלא חזרתם אליו כי משהו בו לא הצלחתם להגדיר עד הסוף. תחשבו על הרשימה המוצקה שיש לכם בראש, את מי אתם רוצים ואת מי לא. אני לא חושב שזה השפע שמבלבל אותנו. אני חושב שאם אתה לא יודע מי אתה באמת, מה אתה בסוף היום, כשאתה נרדם, מתעורר, נולד, על ערש דווי, ומה הילדים שלך יהיו - אם אתה לא יודע את כל זה ואפילו לא מסוגל לדמיין לדעת את כל זה, אין סיכוי שתדע מה אתה רוצה בשביל עצמך. עצמך בעצמו הפך אמורפי. ואי אפשר לאהוב ככה. לא באמת, לא כשאתה במסע מתמיד לחשיפת הזהות שלך עצמך."
אבל...
עצם הרצון להגדרה עצמית כ"כ מדוייקת הוא זה שמכניס אותנו לתבניות וגורם לנו לפחד ממי שמגדיר עצמו אחרת מאיתנו.
אי אפשר בסופו של יום להיות פתוח לקבל דברים שונים, ואפילו והם סותרים לכאורה?
זה בהכרח הופך את עצמך לאמורפי?
גם לא למען הילדים שלך? הרשי לי להטיל בזה ספק. מצד שני, אני בהחלט מבין מטיפה את באה, וגם זו דרך לראות את הדברים (:
יפה העומק שלך, ונכון. ברובו.
אין שום דבר שלמענו אקריב את חיי. כשנהיה צפוף עם עצמי, לוחץ ושפוף מדי אני ממילא יודעת שכל זה ייגמר יום אחד. אז אני רגועה. אבל וולונטרית לגמור עם זה קודם ? חבל. בינתיים מתפלשים בהנאות החיים, עד כמה שאפשר.
נכון.
חייבים (:
אז לשיטתך, כאשר אנו פוגשים יצור חשדן, מבוהל, שורד,
עלינו לעזור לו למצוא את עצמו חזרה,
לחזור אל הזהות שלו,
או לאמץ אחרת,
ולהרגיש את אותו כוח נעלם,
אותו מצרך בסיסי הגורם לך להרגיש שייך, רצוי, אהוב,
אותו דבר שלמענו תקריב הכל,
גם את חייך.
יפה כתבת.
"איפה שהעוגן שלנו אמור להיות נטוע אנחנו מוצאים רק חולות נודדים" (שירה, ממש שירה)
תשמע, (איך אמרת שקוראים לך?)
פשוט תענוג צרוף לקרוא אותך, נתחת בצורה מבריקה את ההתדרדרות בחוסר הזהות האינדבידואלי של יחיד בתוך וכחלק מקבוצה.
אצלי אתה באופן נחרץ חלק "מהקבוצה"
(הסבר יבוא בהמשך)
עכשיו יש לנו להחזיק חזק ברציונל שלנו, לקבל בהבנה משועשעת את מה שקורה סביבנו, ולקוות שכשהסופה תעבור עוד נהיה כאן.
תודה תודה, סמדרוש, שמח שכיוונתי לדעת גדולים.
אמן - *
מלבד האולי לגבי הניו אייג'.....אני בטוחה בזה.
ועכשיו מה?
תגיד, אתה קורא מחשבות?
הבעיה איננה השפע, אלא הואקום התרבותי שמוביל לניכור ולריק פנימי, זהות אמורפית...
הכל נכון... *