אני לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל לי תמיד היו (וכנראה שתמיד יהיו) חרדות לגבי הכתיבה שלי.

לקח לי לא מעט זמן להתאפס ולהבין שזה מה שאני רוצה לעשות בתור דרך חיים ולא בתור הובי.  ולקח לי יותר זמן להיות מסוגלת לומר לעצמי שאני מספיק טובה בשביל להפוך את השאיפה הכמוסה הזו למציאות.

כשגדלים בחדרה, השאיפות לצאת ולעשות משהו עם עצמך הן עצומות.  רק עצם המחשבה על להתקע בעיר קטנה ונטולת אופציות מספיקה בכדי לדחוף אותך בכל כוח שאתה מוצא בתוכך אל מחוץ למעגל הזה.

אני אוהבת מילים. לגעת בהן, לשחק איתן. לפלפל, להמליח ולתבלן אותן. אך יותר מכך שאני אוהבת אותן, הן אוהבות אותי. אוהבות כל כך שהן לא מאפשרות לי להיפרד מהן, גם לא אם למטרות נעלות כגון תשלום שכר הדירה, חשבונות ושאר ירקות.

בכל מקום עבודה אליו הגעתי בו תעסוקתי לא הייתה קשורה לכתיבה, ולא איפשרה לי להתעסק ביצירה ובטקסטים, ראו את שובל העשן שלי אחרי ימים ספורים בלבד. לפיתת החנק של המילים הללו לא מרפה. ובקרוב גם בעלת הבית והמינוס בבנק לא ירפו. ולא. אין לי שום כוונה לחזור לגור עם ההורים בחדרה.  אני מקווה.

ישבתי על המרפסת עם רבקה באחד הערבים לפני כשבוע. עם במבה אדומה וסיגריה ביד דיברנו על האמנות שלנו. "האמנות שלנו". הסתכלתי עליה, כל כך בטוחה בעצמה ובכשרון שלה. כל כך שלווה לגביו. ואני? כל עורך שאי פעם זרק לי מילה עקומה הרעיד את יסודות הבטחון שלי עד כדי סכנת קריסה.

היום קיבלתי טלפון מאחת העורכות שלי בנענע: "הכתבה יצאה מדהימה".

נראה לי שאולי, באיטיות ובמתינות, אני מתחילה להאמין בזה גם בעצמי.