הגברת דורית בייניש טענה, כי פרידמן מפורר את מערכת המשפט. לכאורה, זה טריוואילי שפרידמן מחליש את שופטי בג"ץ. הוא מניף מעליהם חרבות דמוקלס. הוא פועל להגבלת הביקורת השיפוטית על חקיקה ראשית, להגדלת משקל הממשלה במינוי שופטים ולעוד כהנה וכהנה עיקורים. ייתכן, שאיומי פרידמן ימומשו, והעצמאות השיפוטית תיפגע. אך גם אם איומיו לא ימומשו, הרי שעצם האיום מכרסם בעצמאות השיפוטית. זאת כיוון שכבר כעת השופטים נאלצים לפסוק באופן שאינו מקומם את השלטון כדי להסיר את האיום המרחף. מצד שני, עצם זה שלפרידמן יש כוח לפצוע את בג"ץ, מלמד שבג"ץ גם לפני פרידמן לא היה כה חזק מול השלטון, ולכן גם ההחלשה פחות דרמטית משנדמה.  אבל, לאיומים של  פרידמן יש גם אפקט של חיזוק בית המשפט העליון. הם יוצרים מצג שבית המשפט העליון הוא אקטיביסטי בריבו עם השלטון עד כדי הליכה על הסף. בכך הם מחזקים את בג"ץ מול האקדמיה, מול הציבור ההומניסטי ומול הקהילה הבינ"ל. זאת מעבר לחיזוק של בג"ץ בהתנגדות פרידמן למוסד השופט שמובא לידי נסיון, שזהו כבר חיזוק מול השלטון.

בניגוד למיתולוגיה הנשמעת, בג"ץ לא עמד על רגליו האחוריות נגד השלטון. הוא לעתים קרובות הזניח את זכויות האדם של קרבנות הסחר בנשים, של הפלשתינים, של הלבנונים, של מהגרי העבודה, של החולים מבקשי התרופות ועוד. אמת, ידו של בג"ץ היתה בכמה פסיקות מתערבניות, כמו סילוקו של דרעי ממשרת שר וסילוקו של פנחסי ממשרת סגן שר. שתי אלה דווקא היו פסיקות מיותרות, שכן היה ניתן להותיר אותן ליד הנעלמה של המשחק הפוליטי. אך בג"ץ גם עשה, למשל, כברת דרך בדאגת מה לזכויות הקהילה ההומו-לסבית ולפעמים מילא חלקית את שליחותו – הגנה על זכויות אדם, הגם שכך  בייחוד כאשר היה מדובר בזכויות המשרתות יהודים בורגנים. ברם, בג"ץ נמנע מלפסוק, כי הכיבוש הישראלי הוא בלתי חוקי, כי הסרבנות היא חוקית, נמנע מרביזיות בהסדרי נישואים וגירושים, לא עצר את משלוחי המוות של פליטי דארפור, ואפילו נמנע מלפסוק את הפסיקה הטריוואילית, כי על המשטרה לפשוט על מחנות האינוס ( בתי בושת בלע"ז) שמיקומם ידוע לכולי עלמא, לשחרר את הנשים הנסחרות ולפתוח בחקירה נגד שוביהן הנאלחים. בג"ץ, בוודאי, מחכה לעתירת אותן נשים... בג"ץ, איפוא, הותיר את משטרי הדיכוי על מכונם, הגם שערך בהם תיקונים, שחלקם חשובים.

אבל, משפטנים ישראלים הפיצו מיתוסים, שבית המשפט העליון הוא האקטיביסטי ביותר בעולם. (האם גם יותר מהפקיסטני שיצא נגד משטרו הצבאי של מושראף?) ישראלים הם כידוע הכי בעולם. חיל האוויר הכי טוב בעולם, כך גם המוסד והשב"כ, ובית המשפט גם הוא הכי בעולם. זוהי גישה אינפנטילית של אנשים שאינם מצליחים להבין, שהאבא שלהם אינו הכי בעולם. המקהלה הישראלית הזו זוכה מדי פעם לאשרור חיצוני, כמו מהריאקציונר האמריקאי פוזנר.

 אבל, את הסחורה הזו אין כל כך קל למכור, והמיתוס נסדק. משפטנים מבינים, שבג"ץ אינו באמת אקטיביסטי בהגנה על זכויות האדם של הפלשתינים. בזירה הבינ"ל, בג"ץ הימר על המוניטין שלו כשדחה את חוות דעת בית המשפט בהאג בפרשת החומה. האקדמיה נהיתה יותר ביקורתית כלפי בית המשפט העליון הן בשל חלחול תיאוריות אמריקאיות, הן בשל התרופפות הקשר בין האקדמיה לבית המשפט והן בשל כך שקשה לרמות את כולם כל הזמן. ובדיוק לכן, באופן דיאלקטי פרידמן גם מחזק את בית המשפט העליון. הוא מקנה לו לגיטימציה. בית המשפט נתפס כמוסד שבהגנתו על זכויות האדם שם עצמאותו בכפו. הרי כמו שאמר אביי, "תלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו – לא משום שהוא מעולה ביותר, אלא משום שאינו מוכיחם בדברי שמים". הנה בית המשפט העליון, שהוא חלק מן הציונות הקפיטליסטית קונפורמיסטית, נתפס פתאום כחתרני וכנועז. אולי אפילו התמזל מזלנו שבג"ץ לא ההין יותר, שכן אז כבר באנו לגדר: "תפסת מרובה, לא תפסת". הנה כי כן,  פרידמן מחזק את בג"ץ, אך זאת לא ביכולתו לריב את ריב האדם מול השלטון, אלא ביכולתו לפסוק פסיקות רפות ולהקנות לגיטימציה לשלטון, למעול בתפקידו מבלי לאבד את האמון בו.