| דורית ביניש פוצצה היום את ישיבת הוועדה למינוי שופטים בטענה ששני שרים המכהנים בה אינם מוסמכים לבחור שופטים, כי הם מכהנים בממשלת מעבר. למה, כבוד השופטת ביניש, השרים אינם מוסמכים לבחור את השופטים? כי הממשלה שבה הם מכהנים איבדה את הלגיטימציה הציבורית? כי הרצון של הציבור הוא כבר אינו זה שהביא אותם לתפקידם? אמרי לי, כבודה, מתי בדיוק את נבחרת? מתי נדרשת את לתת דין וחשבון בפני הציבור? מה הופך אותך, אפוא, ללגיטימית יותר מהשרים בבחירת השופטים? אינני מדבר על טענתו הצודקת של השר פרידמן שביניש בעצמה מונתה על ידי שרים של ממשלת מעבר. אני מדבר על עצם זה ששופטת במדינה שבה שופטים אינם חייבים כלום לציבור, לא יכולה לבוא בטענות לממשלת מעבר! בואו נדבר על מוסר ועל מוסר כפול. על צדק ויושרה ורוח. על עקרונות מקודשים. ונתחיל בסיפור קצר: כל אחד מחמישים אלף עורכי הדין בישראל (כן כן, כמעט 7 פרומיל מאוכלוסיית המדינה. מתוך כל 300 אזרחים בישראל, 2 הם עורכי דין!). מכיר את פסק הדין מרבורי נגד מדיסון. שתי הפסקות הבאות, אפוא, מוקדשות למי שאינו נמנה על המגזר ההוא. מדובר בפסק דין שניתן בארה"ב בשנת 1803, ומהווה את הבסיס לכל תפיסת האקטיביזם השיפוטי הקיימת בעולם. בפסק הדין הזה קובע נשיא בית המשפט הפדרלי, ג'ון מרשל, כי בית המשפט רשאי להתעלם מחוקים שנחקקו, אם אלה סותרים את החוקה. או בלשונו של מרשל: "כאשר שני חוקים מתנגשים זה בזה, חייב בית המשפט להכריע את מי משניהם ליישם. והוא הדין כאשר חוק כלשהו סותר את החוקה ... הואיל והחוקה עומדת מעל כל חוק רגיל של בתי המחוקקים, צריך לפסוק על-פי החוקה, ולא על פי חוק רגיל כזה, בכל מקרה שבו אי-אפשר ליישם את שניהם". שלוש שנים אחרי פסק דין זה הופיע פסק דין נוסף בארה"ב המאפשר לבית המשפט גם לבטל חוקים שאינם מתיישבים עם לשון החוקה. ומכאן ואילך נסללה הדרך לבתי משפט בעולם לבקר את הרשות המחוקקת באמצעות פסילת חוקים. גם ההפיכה השיפוטית השנויה במחלוקת של אהרון ברק, נשענת בין השאר על ציטוטים מהפסקה דלעיל. אבל איך כל זה קשור לישיבה היום? התשובה לשאלה הזו טמונה ברקע לפסק הדין, שאותו, אני מניח, לא לומדים בכל בתי הספר למשפטים בישראל. ולוואי ואתבדה. מי הוא מרבורי? מי הוא מדיסון? ומי הוא ג'ון מרשל? להלן הסיפור, תשתדלו לעקוב כי זה קצת מסובך. בשנת 1800 התקיימו בארה"ב בחירות לנשיאות. תומס ג'פרסון הרפובליקני-דמוקרטי (זה שם המפלגה, פעם הם היו ביחד) הביס את ג'ון אדמס הפדרליסט. האחרון, מאבותיה המייסדים של ארה"ב, לא יכול היה להשלים עם זה שמפלגתו תחדל מלעצב את המדינה הצעירה ושהשליטה תעבור למפלגה האחרת, הבדלנית באופיה. הוא החליט לעשות מעשה, והוציא בלילה אחד 41 כתבי מינוי לשופטים. למזכיר הממשלה שלו, שחתם בפועל על המכתבים, קראו ג'ון מרשל. מישהו אמר ממשלת מעבר? אבל לא בזה נדרש להכריע בית המשפט. תקלה טכנית (כלומר פשלה של מרשל) הובילה לזה ש-25 מתוך 41 כתבי המינוי של אדמס נשכחו על המכתבה בחדר הסגלגל, בדיוק בלילה שבין עזיבתו את הבין הלבן, לבין כניסתו של ג'פרסון לתפקיד. אנשיו של ג'פרסון, שהבינו במה מדובר, שרפו את כתבי המינוי הללו - שהנשיא היוצא כתב עוד בעת שהיתה לו סמכות פורמלית לכך. מישהו אמר מחטף? כן. מישהו אמר. היה זה ויליאם מרבורי, אחד מאותם חסרי מזל ששם היה רשום על 25 המכתבים שנשרפו. והוא עתר על זה לבית המשפט ודרש שיוצא צו שמחייב את מזכיר המדינה החדש, ג'יימס מדיסון, להוציא לו כתב מינוי מחודש. עכשיו הסיפור מתחיל להיות מעניין. נשיא בית המשפט הפדרלי שישב בדין בתיק של מרבורי, היה ג'ון מרשל. אותו שלומפר שחתם על המכתבים כמה ימים קודם ושכח אותם על השולחן. מסתבר שאחד המכתבים שעליהם חתם מרשל, היה כתב המינוי שלו עצמו. לא לתפקיד שופט מן המניין, אלא לתפקיד השיפוטי הבכיר ביותר בארה"ב. מרשל הוא משפטן חשוב בקנה מידה היסטורי, אבל בפסק הדין הזה הוא עשה סלט שלם. מרבורי לא יצא שופט מהסיפור הזה, ומי שמעוניין לדעת מה הסוף מוזמן לקרוא עוד, ולהתחיל בערך הרלוונטי בוויקיפדיה. אלה הסטנדרטים שבהם בא לעולם האקטיביזם השיפוטי. הוא נולד בחטא. אז אולי אני קצת אנכרוניסטי כשאני מנסה ליישם סטנדרטים שלטוניים של היום על התקופה של אחרי המהפכה בארה"ב. אבל בכל זאת, מעניין להזכיר שהמקור הרעיוני שממנו שואבת נשיאת בית המשפט העליון את כוחה, הוא גרסה קיצונית של מינוי שופטים על ידי ממשלת מעבר - אותו חטא עליו הלינה היום ביניש. וממה שמעניין להזכיר, למה שחשוב להזכיר. לא רק האקטיביזם השיפוטי נולד בחטא. גם שיטת מינוי השופטים בישראל נולדה בחטא. אי אז, בשנות הארבעים העליזות של תל אביב, התקיים לו משרד עורכי דין צנוע. רוזן-זמורה קראו לו. רצה הגורל (שלצורך העניין נכנה אותו הנהגת מפא"י), ששני שותפי המשרד הזה יקבלו תפקידים מאוד חשובים במדינה הצעירה: הראשון, פנחס רוזן, מונה לתפקיד שר המשפטים הראשון. השני, משה זמורה, היה לנשיא הראשון של בית המשפט העליון בישראל. בישראל הצעירה, כמו בארה"ב הצעירה, איש לא מצא טעם לפגם במינוי המקורבים הזה. ואיך מונה זמורה לשופט? בן גוריון מינה אותו ליו"ר ועדת המצב המשפטית לפני הקמת המדינה. ואז הוא מינה את עצמו לשופט. בגלל שהיה זקן השופטים שהוא מינה, הוא הפך לנשיא בית המשפט העליון (מדהים כמה ויקיפדיה יכולה להיות יעילה כשכותבים פוסט). הצמד זמורה-רוזן מינה כל שופט שמצא לנכון, בשיטה שירשה המדינה הצעירה מהמנדט הבריטי: שר המשפטים (הרשות המבצעת) מציע, והכנסת (הרשות המחוקקת), צריכה לאשר. כך, אגב, זה עדיין בבריטניה. ובכל מקום אחר בעולם. אבל אז באו הדוסים האלה, והתעקשו למנות את הרב שמחה אשר לשופט. הממשלה הציעה והכנסת אישרה. לא עוד, גמלו בליבם השופטים בהנהגת זמורה. ב-1951 הגיש רוזן לכנסת את הצעת חוק השופטים. ב-1953 היא אושרה. שני שותפים במשרד הפכו לצמרת המשפטית במדינה בגלל השיוך הפוליטי שלהם, והולידו שיטה הזויה לבחירת שופטים. אז מה בעצם הבעיה עם הוועדה הזו בכלל? קודם כל ההרכב, ואני לא מדבר על שני שרי ממשלת המעבר. ככה זה עובד: בוועדה למינוי שופטים יושבים תשעה חברים: נשיא בית המשפט העליון, שני שופטי עליון נוספים, ח"כ מהקואליציה, ח"כ מהאופוזיצה, שר המשפטים, שר נוסף ושני נציגי לשכת עורכי הדין. אם נשים רגע בצד את חוק סער המפורסם, כדי שימונה שופט לעליון, נדרש רוב של 5 חברים. בפועל, הוועדה נתפרה כך שלנצח מי שיבחר שופטים חדשים לעליון, יהיה נשיא בית המשפט העליון, לפי ההסבר הבא: הנשיא ושני שופטיו מצביעים במקשה אחת. שניים נותרו. שלושת נציגי המערכת הפוליטית שבאו מהקואליציה, מצביעים גם הם מקשה אחת. אם הם מצביעים עם השופטים, הסיפור נגמר. אם הם מצביעים נגד השופטים, גם להם נותרו שני חברים לגייס. אבל, נציג האופוזיצה לעולם יצביע נגדם - כלומר בעד השופטים. 4:3 לטובת נשיא בית המשפט העליון. נותרו שני נציגי לשכת עורכי הדין, אשר צריכים להצביע שניהם נגד השופטים כדי שאלו יהיו במיעוט. אבל זה לא קורה. אולי בגלל שנציגי הלשכה באים אחד מהאופוזיציה ואחד מהקואליציה. אולי מפני שעורכי דין בכירים תלויים בחסדיהם של שופטים בכירים, ונוטים להצביע איתם. יכולות להיות עוד הרבה סיבות אפשריות, אבל מה שבטוח הוא שמעולם לא ראיתי את נשיא בית המשפט העליון יוצא מתוסכל מישיבה שבה מונה שופט לבית המשפט העליון. את נציגי הדרג הפוליטי דווקא ראיתי מתוסכלים בהקשר הזה, ויותר מפעם אחת. ועדת מינוי השופטים נולדה בחטא, וכל מינוייה הם חטא אחד גדול. כשכל מוסדות המדינה התחילו בהדרגה החל ממהפך 77' להתרענן בנציגיהם של מגזרים שהיו במיעוט עד אז - מזרחיים, ימנים - בבית המשפט זה לא קרה. כי לכנסת ולממשלה, המוסדות היחידים שנבחרים על ידי הציבור, אין באמת השפעה על הדרך שבה נבחרים שופטים. במערכת המשפט שלנו מתקיים גם אחד המאפיינים הבולטים של משטרים קדם-דמוקרטיים: נפוטיזם. הבת של משה זמורה התחתנה עם שופט בית המשפט העליון חיים כהן (נישואי כהן וגרושה, דרך אגב). מישאל חשין, שופט עליון לשעבר, הוא בנו של שופט עליון נוסף, זלמן שניאור חשין. שיא השיאים: אלישבע ברק, סגנית נשיא בית הדין לעבודה, היא אישתו של אהרון ברק (כן, הם כיהנו במקביל). ויש עוד. אז בפעם הבאה שתקראו את שופטי העליון מטיפים למישהו על דמוקרטיה בפסקי הדין שלהם, תשתדלו להחזיק את הגיחוך בבטן. ביניש פוצצה היום את הישיבה, ויש לה הרבה מאוד להסביר לאור האמור לעיל. השרים הם לא הבעיה. ועוד קטנה לסיום, בשביל הכיף: חוק בתי המשפט קובע שהכנסת תקבע בהחלטה את מספר שופטי העליון. ב-2003 הכנסת החליטה שהמספר יעמוד על 15. כיום מכהנים 12, והשלושה החסרים אמורים היו להתמנות היום. ביניש פוצצה את הישיבה, ובכך עברה על החוק. תחשבו על זה בפעם הבאה ששמים לכם דו"ח חניה על השמשה. |
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
פתרון לסוגיות שתוארו אפשרי במסגרת מהפכה חוקתית אמיתית, המשתפת את האזרח הקטן באחריות לחייו, אשר תקרה בד בבד עם שינוי שיטת הממשל, כמוצע (למשל) על ידי מפלגת אחריות.
החכמתי!
כתבת מעניין, ענייני וזורם.
תודה!
אני מסכים מאוד עם המגמה שאתה חותר אליה, לשמר את הדיקטטורה השיפוטית של בית המשפט העליון לפחות עד שהאקלים הפוליטי בישראל יתבגר ויבשיל לכדי יכולת עצמאית של ילידי ופליטי המקום לנהל משטר דמוקרטי אמיתי.
יחד עם זאת מבחינה עובדתית, הצלחת לטעות כמעט בכל הנימוקים שלך ללא יוצא מן הכלל.
נתחיל מהסוף. הטענה שלך שבית המשפט לא ביטל בפועל חוקים היא טענה מופרכת. הנה רשימה חלקית:
בג"צ 1661/05 המועצה האיזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל - סעיף איסור הגישה לערכאות לקבלת פיצויים נוספים בחוק ההתנתקות בוטל.
בג"צ 8276/05 עדאלה נ' שר הבטחון ואח' בו פסל בג"צ את התיקון שאוסר על נפגעי פעולות צה"ל לתבוע את מדינת ישראל, שוב, מטעם של איסור גישה לערכאות ופגיעה בזכות הקניין.
בג"צ 1030/99 חיים אורון נ' יו"ר הכנסת בו פסק בית המשפט כי התיקון לחוק התקשורת שמכשיר את ערוץ 7 לשידורים אינו חוקתי.
בג"צ 6055/95שגיא צמח נ' שר הבטחון - בנושא הזמן המקסימאלי שחוק השיפוט הצבאי יכול לאפשר מעצר.
בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי השקעות נ' שר האוצר בו הוטלו תנאים רבים על מנהלי השקעות על מנת לעסוק בייעוץ בתיקי השקעות.
הטענה השניה שלך, שכאילו בית המשפט העליון בחר לפסוק על פי הלך הרוח של מגילת העצמאות בהיעדר חוקה היא גם כן מופרכת. בית המשפט כפר מפורשות ולא פעם בהצהרה שמדינת ישראל היא "יהודית-ודמוקרטית". לגישתו היא לא בהכרח יהודית, וההבדל הוא בעצם כל מגילת העצמאות כולה, אשר תכליתה הוא עצמאות לעם היהודי בארצו, ולא עצמאות לארץ לא ארץ שאין לה עם.
הטענה השלישית שלך, שאתה לא רואה פסול בשיטה שמעניקה לשופטים בלעדיות על הזכות לשבט שופטים בצלמם ובדמותם ולא מעניקה לאף גורם אחר בישראל למנות שופטים שיתאימו גם להשקפת עולמות אחרים, לוקה גם היא בחד מימדיות מביכה.
משחק הכוחות איננו בין השופטים לפוליטיקאים. בין שני אלה אין כל בעיה להסכים שהפקידות של בית המשפט העליון עדיפה על העסקנות של הממשלה. זה כמו שאני אשאל אותך, מה אתה, דחליל או צינצנת? אין רק שתי כוחות במשחק הזה. ישנו העם. הציבור. שאיננו מיוצג על ידי הממשלה, ובטח ובטח לא על ידי המיעוט הזניח של הפוליטיקה המיוצגת בועדה למינוי שופטים.
כמה מהציבור (כולו) בחרו באולמרט, או ציפי לבני או כל אישיות פוליטית אחרת? 5% ? 7% ? 10% מקסימום.... אין אף פוליטיקאי שזכה ליותר קולות מ 10% מהציבור בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל.
הציבור עצמו איננו מיוצג בבית המשפט. בית המשפט איננו משקף את עמדותיו. בית המשפט כלל לא נבחר על ידי אף אחד מהציבור. הוא גם לכן לא משרת בכלל את הציבור הזה. הוא לא מגן על הזכויות של הציבור הרחב אלא רק על הזכויות של אינטרסים מאוד נקודתיים שבטעות או בממזרות נהוג לעטוף אותם במעטה של אידאולוגיה ערכית.
אנחנו יכולים אולי להסכים על זה שלבבונים אין יכולת עצמית לנהל את חייהם בשלום ובבטחון ובמסגרת סדר אלמנטרי שאיתו ניתן לקיים חברה מסודרת.
אבל אין צורך לשקר לעצמנו ולומר שבית המשפט פועל ברוח עקרונות דמוקרטיים, או עקרונות של יושר וצדק. הוא מהווה אליטה בירוקרטית שתכליתה לעשות סדר בעניני הילידים והפליטים שגודשים את הגטו היהודי במזרח התיכון. הא ותו לא. וזה אני לא אומר בגנותם, אלא לזכותם.
ודבר אחד יסודי, וכולל: פסילתו של חוק מטעמים חוקתיים איננה יכולה להיעשות על ידי בית משפט שמורכב מעורכי דין, אלא ראוי שהיא תיעשה בידי בית משפט מוסרי לענייני חוקה, ששם צריכים לכהן בעלי מקצועות שהשיושרה והמוסר הם יתרון מובנה בפעילות שלהם, ולא מום. בבית משפט לחוקה צריך לאסור כניסה על עורכי דין, ולייחד את ההכרעה על רופאים, אחיות, גננות, מחנכים, אנשי אקדמיה, אנשי רוח ותרבות. לא עורכי דין. יש סוגי בעלי חיים שאסור בתכלית האיסור להכניס לכל בית שמקדש את עצמו.
נהניתי מאוד לקרוא אבל יש מס' בעיות במשפט הנ"ל -
"אבל בית משפט עצמאי - שממנה את חבריו עצמאית ומבטל את חוקי הכנסת והחלטות הממשלה עצמאית - זה לזרוק את כל הדמוקרטיה שלנו לפח. "
גם בהנחה שמערך הכוחות בועדה נוטה לטובת השופטים - אין בכך דבר.
עדף שייטה לצד השופטים ולא לצד הפוליטיקאים שכן אז תקבל בית משפט שהרכב חבריו נבחר בהתאם להשקפתם הפוליטית.
"האקטיוויזם השיפוטי" אינו נועד לנגח במערכת הפוליטית. תכליתו ותוכנו ראויים מאוד - שכן באין חוקה עדיף לנהוג ברוח מגילת העצמאות - שהיא המסמך הרשמי היחיד שמכיל הצהרת כוונות של המחוקק (למרות שאת המגילה כתבה מועצת העם)
פסילתו של חוק במידה ואינו עומד ברוח עקרונות היסוד של מגילת העצמאות היא חיונית מאוד. לשיטתך, ניתן לעקם את עקרונות היסוד לפיהם אנו חיים בהתאם לרוב פוליטי מקרי. אני מניח שלא היית מעוניין לשנות את עקרונותיך במידה ומפלגה גזענית הייתה עולה לשלטון במדינה.
אני עדיין לא ראיתי היכן המשפט שכתבת יושם במציאות ?
אם יש לך דוגמאות לכך אשמח לקרוא.
( על פי זכרוני בית המשפט העליון נמנע
ואינו נוהג להתערב במידה וקיימת חקיקה ברורה. )
המתקפה על בית המשפט ושליטת העל שלו בדמוקרטיה, לוקה הן בתמימות והן בנסיון לרתום את העגלה לסוסים שבכלל אין לנו.
ראשית, שגוי לנסות להקדים את המאוחר ולבחון את מה שקיים בארה"ב שלאחר המהפכה ומלחמת האזרחים שלה, למה שקורה אצלנו כעת, לפני מהפכה ולפני מלחמת אזרחים.
התהליך של הקמת מדינה שכזו, בכל העולם, הוא תהליך של הפקדת סמכויות על בידי אוליגרכיה מקומית, שתשלוט באמצעים לעשיית הסדר (השופט צלטנר המנוח נהג לומר שתפקידו של בית המשפט זה לא לעשות צדק אלא סדר).
לאוליגרכיה השלטת יש מחיר, ליטרת בשר, וכמו שאנחנו בחרנו את ערפאת, ראשיד, רג'וב ואחרים לעשות ברשות סדר בתמורה לשלטון עצמי, תוך ידיעה ברורה כי מדובר בפושעים ומושחתים גדולים אבל שזה הוא המחיר שעל הציבור לשלם בתמורה ליכולת שלהם לעשות סדר במקום שאיננו מורגל לסדרי שלטון - כך גם בישראל ובכל המדינות שהוקמו כך בעולם כולו.
לסדר הזה יש מחיר. היום כולם קוראים לזה שחיתות. אבל זה הוא מחיר הסדר. זה הוא שכר הטרחה של מי שמסוגל לפמפם תרבות וסדרי חיים מערביים, בתוך ערב רב של עלובי החיים שהתקבצו מכל הכפרים והעיירות וההרים המדבריות של פולניה, רומניה, בולגריה, אורל, עירק, מצרים, איראן, ליטא, רוסיה, וקווקז.
אינני אומר זאת לגנאי, אלא לשבח. מה שהתרחש כאן זה הצלחה לקבץ מכל המדינות הכי נחשלות בכל העולם כולו -מפולניה ורומניה ועד מרוקו ותוניס- אזרחים שאפילו במדינות הנחשלות הללו נחשבו למיץ של הזבל (לא אמרתי שבצדק, חלילה, אבל זו העובדה - אפילו מהמדינות הנחשלות הללו הם גורשו ונודו ונחשבו אזרחים נחותים וסוג' ב').
חילוץ "המיץ של הזבל" הזה, שהוא מבצע מרשים כשלעצמו, עשיה עלייה לא רק לגוף של אותם פליטים אלא גם לכל מטען המנהגים השליליים שהיו לחם "חוקם" במדינות המולדת הנחשלות שלהם. העלייה לא פתרה שום דבר מאותו חינוך, אותה תרבות ואותם מנהגים מושרשים שהפליטים הללו הביאו איתם למדינה החדשה. פולנים, רומנים, בולגרים, הונגרים שהיו רגילים להעניק כמה זלוטים, פונטים (ובקשש במדינות ערב) לפקיד מהעירייה, לקצין המשטרה ולכל יתר הפקידות - עשה עלייה למדינה חדשה, אבל לא התפרק מחכמת החיים הבסיסית שאותה ינק בחלב אימו, חכמת החיים היחידה שמאפשרת לו להתקיים בעיתות שלום, וקל וחומר שבעתיים נמוך מזה - בעיתות של מדינה במלחמה, כמו זו שהם גילו כאן בארץ חמדת.
לכן, מדינת ישראל איננה דמוקרטיה, אלא בירוקרטיה. היא שואפת לדמוקרטיה. היא מנסה ליישם דמוקרטיה איפה שזה אפשרי ולא מתנגש עם אינטרסים ממנוגדים, היא מתפתחת. יש בתהליך הזה עליות ומורדות.
ויש בו גם תקלות מביכות אבל לא מפתיעות. הרי אף אחד לא ממש הופתע כשהתגלה ברבים שאיזה יהודי באמריקה משלם במזומן ובהעברות בנקאיות כספים למטרות אפופות עשן, הישר לידיו הפתוחות של ראש הממשלה ולחשבון הבנק שבו לבעלה של נשיאת בית המשפט העליון יש זכות חתימה. בדיוק כמו שאף אחד לא נפל מהכיסא כשהסתבר לו ששר בטחון התעשר מהארגזים של המזומנים והקופונים הנדיבים של סוחרי הנשק והאנרגיה שהוא נטה להם חסד כשהיה רמטכ"ל, שר בטחון וראש ממשלה, בדיוק כמו שאף אחד לא ממש נפל מהכיסא כשהסתבר שמפקד חיל האויר ושר הבטחון לשעבר נהג לקבל במשך שנים רבות משכורת חודשית סודית מסוחר הנשק אדוארד סרוסי, ומשכורת השלמונים הזו המשיכה לתקתק גם כשהפך לנשיא המדינה עד שהפרשה התפוצצה וגם אז לא ממש התרגשו ואיש לא טרח לדבר על כתב אישום, כישוחד מסוחר נשק זו לא עבירה, אלא הפרשנות המעשית של הכלל "הצבא צועד על קיבתו" (לא רק בישראל. בארה"ב המצב הרבה יותר גרוע).
לסדר הזה יש מחיר. והמחיר הוא טובות הנאה, נדיבות, שהחברה מעניקה לפקידות-שלטת, שלטון על של בירוקרטיה המפליק סטירות כשצריך על מנת לעשות סדר, לא צדק.
זו מחירה של מדינה שבדרך. זה הוא המחיר הסבר שכל מדינה, בכל העולם, משלמת לאנשים שעשו אצלה סדר, מעל ובמסלול עוקף דמוקרטיה וחוק.
מדינת ישראל שואפת לדמוקרטיה ועושה צעדים משמעותיים לנסות להפנים את הערכים המוזרים שלה בקרב עמי ארצות מכל החלקים הכי פחות נאורים בעולם, שהתקבצו לכאן כדי להגשים את החלום הדמוקרטי של הגי'נס, המסטיק והביטלס.
השאיפה הזו ראויה, ואיננה חסרת תקווה. יש לה מחיר. והוא גבוה, כי גם המשימה היא מורכבת וקשה.
בית המשפט העליון הינו אלמנט חשוב ביותר בסדרי המשטר הזה.והמחיר של הנפוטיזם, טובות ההנאה, החסינות, הג'ובים למקורבים ויתר תופעות השחיתות והשוחד המאפיינת את אולגירכיית מערכת המשפט בישראל - הוא מחיר הכרחי, ולא בלתי סביר, תמורת הסדר הכולל שהם מצליחים להשליט במדינת אנדרלמוסיית הילידים והפליטים הזו.
תנו לזמו זמן, תנו למדינה להיות בשלה לדמוקרטיה מלאה, ואז יגיע גם התור של השופטים לכבד חוק וצדק. כעת יש להם משימת על חשובה יותר, המיטיבה אמנם עם כמה מעטים בצורה מופלגת מאוד, אבל מאפשרת לשבעה מליון בני אדם שזו לא המדינה שלהם, לקיים כאן מדינה לתפארת -למרות כל הבעיות- ולקבע בתודעת העולם כולו את הזכות -יש מאין- לקיומה של המדינה, כמולדת טבעית ואלמותית של עם אומלל, שבע רדיפות והתעללויות והשמדות, שמעולם לא היה אשם בכל מה העלילו עליו, אבל גם לא היה חף מכל אשם תורם לגבי המאפיינים הכללים של מה שמייחסים לו.
יש אליטה בישראל. ומן הסתם היא האליטה של האבות המייסדים. והיא הוקמה -בזכות ולא בחסד- בסיוע כמה כוחות שחשבו שליהודים כן צריך שתהיה מדינה ורק צריך להבטיח שזו תהיה מדינה מסודרת ולא ברדק: המודיעין הבריטי, המודיעין הגרמני (כן כן, גם זו של גרמניה הישנה, שראה -ובצדק- בגטו המזרח תיכוני פתרון הרבה יותר אנושי מהפתון הסופי ההוא), המודיעין הצרפתי, המודיעין הסובייטי, והמודיעין האמריקאי.
כל אחד מהם הצליח להחדיר את האנשים שלו לשלטון של מדינת הפליטים, והכוונה של כולם היא טובה, ומשרתת את המדינה בסך הכל בכיוון שהילידים המקומיים לא מסוגלים עדיין להבין אבל לאט לאט מפנימים.
אל נא תזלזלו בתפקידו של בית המשפט העליון, למרות שהוא לא דמוקרטי, למרות שאנשיו משפטנים נחותים ולמרות שגם הם אוהבים שחיתויות וטובות הנאה.
בסך הכל יש להם תפקיד חשוב מאוד לעשיית הסדר במדינה, והדמוקרטיה בישראל עדיין רחוקה מלהיות בשלה לקיים דמוקרטיה מוחלטת, שבה ועד העובדים של נמל אשדוד או הבבונים הפעילים של מרכז מפלגה זו או האחרת יקבע את גורלה המורכב מאוד של מדינה המצוייה במצב מסובך ביותר: הן חברתי, הן פוליטי, הן בטחוני, הן כלכלי, ובעיקר חינוכי ותרבותי.
בואו נודה על האמת: החברה בישראל זקוקה לגורם אבהי (גם כשהוא קצת שיכור וחולה בשגעון גדלות) ואימהי (גם כשהיא בסך הכל די פרחה למרות שהיא מבית טוב) שינתב בה את התנועה הסוערת וישליט בג'ונגל הפוליטי והחברתי הזה סדר.
דמוקרטיה איננה דת ואיננה מטרה. היא בסך הכל אמצעי לקיום חיים שוויונים והוגנים לכל. זה אינו תהליך של שחור או לבן, ולכל מדינה ולכל אומה יש את ההתפתחות המדורגת והזהירה לעבור לשחרר את המושכחות לאט לאט לעם שלא הורגל להפנים את כל המורכבות והאחריות של קביעת השלטון וסדר היום שלו, וכי מעבר לאינטרס המיידי של ג'ובים וטובות הנאה זניחות, יש אינטרסים קיומיים חשובים הרבה יותר, המחייבים איפוק וריסון האינטרסים הקטנים לטובת המטרה הכוללת וארוכת הטווח.
אנחנו עוד לא שם, ובית המשפט העליון מסייע לכולנו להגיע לשם. אמנם לא ביושר מוחלט, אבל בבטחון רב יותר מאשר היה בלעדיו. וזו חשיבותו.
אתה אמנם פחות מתלהם (יחסית) מרוב מבקרי מערכת המשפט, אבל האג'נדה עדיין מסוכנת.
בית משפט עצמאי אינו סכנה לדמוקרטיה, הוא אולי תקוותה היחידה (לפחות לגבי הדמוקרטיה הישראלית), לא רק בגלל זכויות האדם, אלא גם בגלל שהממשלה והכנסת הפכו בשנים האחרונות לחממה עבור עבריינים.
בית המשפט פסל במקרים נדירים חוקים של הכנסת (נדמה לי שעד כה 6 פעמים) -הוא מכבד את ריבונותה.
הדוגמאות שהבאת רלוונטיות למדינה בהקמה, ומעבר לזה - בית המשפט אינו מנזר. אין מערכת גדולה שאינה נקייה מפוליטיקה. מכאן ועד הפקדת הכח בידי פוליטיקאים במשרה מלאה הדרך ארוכה מאד.
נפלא.
מחכה בקוצר רוח לפוסט הבא.
ובהזדמנות זו שנה טובה.
אני לא מסכים שמינוי השופטים על ידי הממשלה הוא מסוכן. זה התיקון שאנחנו צריכים כעת. צריך שהכנסת תאשר את הצעות הממשלה, זה כן, אבל המהלך עצמו אינו מסוכן.
הפוליטיקאים לא גרועים כמו שהתקשורת והשופטים עושים מהם. חשוב על כך שכל הלגיטימציה הציבורית שמאבדת המערכת הפוליטית, זורמת אוטומטית לתקשורת ולמערכת המשפט.
הם לא מושלמים, אבל הכנסת היא ממש לא ערימת הסחי שאפשר להתרשם שהיא, מקריאת הטורים של כמה מבכירי עיתונאינו.
אתה צודק, אכן מדובר בשמחה אסף.
אך אני חושש שלא הבנת את כוונתי: טענתי היא שהשופט אסף הוא מהאחרונים שמונו לבית המשפט העליון בצורה לגיטימית. והוא היה שופט ראוי, ועצם הרעיון ששופטים יבואו מחוץ למערכת המשפט הוא אידיאלי ונחוץ. אולי אכתוב על זה פוסט בקרוב.
הנה מסקנה גורפת בשבילך: בית משפט עליון עצמאי הוא סכנה לדמוקרטיה. שופטים עצמאיים - כאלה שמרגע שהם ממונים איש לא יכול לפטר אותם - נחוצים לדמוקרטיה. אבל בית משפט עצמאי - שממנה את חבריו עצמאית ומבטל את חוקי הכנסת והחלטות הממשלה עצמאית - זה לזרוק את כל הדמוקרטיה שלנו לפח. זה אנשים שלא נבחרו על ידי הציבור, מעצבים את החיים הציבוריים שלנו מבלי שקיבלו כל מנדט.
בשום מקום אין בית משפט עצמאי. יש רק שופטים עצמאיים, וזה הבדל גדול.
האם בארה"ב ובבריטניה ובכל מקום אחר בית המשפט הוא סניף של המפלגה? התשובה היא לא, בגלל שמינוי של שופט נשאר בתוקף עד פרישתו, ויהי מה. אז יכול להיות שהדמוקרטים מינו מלא שופטים לפני סיום כהונת קלינטון, אבל כך עשה גם בוש לפניו. בית המשפט נותר מוסד המייצג במידת מה את הלכי הרוח של הציבור.
לא כך בישראל. לפני 55 שנה מינו פולטיקאים כמה שופטים כל בסיס מפלגתי. בית המשפט העליון הפך לסניף של מפא"י. ובניגוד למוסדות ציבוריים אחרים, בית המשפט נשאר סניף של מפא"י עד היום.
תודה!
אחד הפוסטים הטובים שקראתי.
אך אני סבור שיש לנו קונפליקט: או ביהמ"ש ימנה את עצמו (מה שלא דמוקרטי), או שהממשלה תמנה את ביהמ"ש (והסכנות ידועות לכל).
בקיצור, צריך חוקה בישראל.
פוסט נפלא
כתוב נפלא ומחכים
אמהמה, הכלבים נובחים והשיירה מתעלמת
"הון ושלטון" היא בעיה גדולה יותר משחשבנו. במדינת ישראל הקטנה שוהים אנשי עסקים מצמרת המשק בחברתם של שופטים, עו"ד בכירים, חברי כנסת ושרים - בתחילה בשעות הפנאי ובהמשך אף בזמן העבודה.
הצרה האמיתית מתבררת כאשר ממנים בעל תפקיד זה או אחר לעמדת מפתח. מן הסתם, בביצה הפוליטית הישראלית, יצטרך לספור את הימים בהם ישב באותו המשרד על גבי אותו הכיסא.
לפיכך, שר שהוא גם עורך דין שהיה בעבר שופט, שב לשוק החופשי כשהוא עתיר ניסיון - גם אם תקופת כהונתו קצרה - מפורסם ובעל שם. למעשה, אגדיל ואציע כי כאשר רץ פלוני למשרה זו או אחרת, הוא מתייחס אליה כאל משרת מעבר שתשדרג את תנאיו בשוק החופשי תוך זמן קצר.
כאשר מערכת המשפט מתערבת, השכם וערב, בתחומי אחריותן של הרשות המחוקקת ולעיתים אף של זו המבצעת, קיימת חפיפה חלקית ומסוכנת שמעמידה בספק את אפקטיביות הדמוקרטיה ואת נכונותה מבחינה תיאורטית ומעשית.
כתיבה נפלאה,
סיפור וקישורים יפים,
אבל לא הכרחיים תמיד.
ו"אפשר גם להיפך"
למשל הרב "שמחה אשר" - אני משער שכוונתך לרב שמחה אסף. הצגת בחירתו כנובעת רק או בעיקר מלחץ הדתיים, עושה לו עוול. מדובר מאחד מבכירי חוקרי המשפט העברי, אוטודידקט מזהיר, שמחקריו נחשבים עד היום אבני יסוד בתחום. הוא הספיק גם לשמש רקטור האוניברסיטה העברית [נו, טוב, זה היה לפני שהמציאו את בר אילן].
בחירתו של אדם כזה, נטול השכלה משפטית רשמית יכלה לשמש נרטיב הפוך של הכנסת קולות אחרים לבית המשפט העליון, של אנשים שלא עברו את המסלול הרגיל ואינם באים מתוך המערכת והמילייה המשפטני. [ע"ע מסלול הקידום של בוגרי הפרקליטות וההתנגדות להכנסת משפטנים מהאקדמיה והמיגזר הפרטי]]
אך כאמור, הסיפור על מרשל וכו' - נפלא
תודה על פוסט מעניין עם מסקנות גורפות מדי - לדעתי. אציין רק עובדה אחת: באין חוקה בישראל אין רסן על הרשות המבצעת אלא בג"צ. הפוך את בג"צ לסניף המפלגה - והלך גם על האיזון הזה. באמירה זאת אינני שולל ביקורת על התנהלות השופטים. לא הם ולא הריבון המחוקק פטורים מפיקוח הדדי. ותוסיף למשוואת הפיקוח את הממשלה ואת התקשורת.
אך כדי שיהיה פיקוח הדדי - יש לשמר את עצמאות בית המשפט העליון.
הם אבדו כל לגיטימציה ציבורית.
הם בדיחה מהלכת בלבושי השחורים שלהם
עוד כת אחת כוחנית מני רבות
דרך אגב, בשל דרכיהם הנלוזות, הם עומדים בפני מפולת עצומה במעמדם - לא ברור באיזו דרך זה יגיע, אבל יגיע
ויקיפדיה יעילה כאשר כותבים פוסט
אבל הכתיבה שלך וההקשרים שאתה
עושה - נפלאים. נהניתי לקרא
מדהים. תודה על ההסבר.