ניתן לראות את הופעתם של תוכניות הריאלטי על המרקע . כקשורות לכינונם המחודשת של צרכים

 אנושים המובנים  באופן מאוחד ומוניפולטיבי

 בידי התקשרות. כאשר הפן הדיאלקטי שלהם נעוץ באופי הבידורי של

 הקונטקסט בהם מתרחשת פעילות זו אל מול התוכן הלכאורה רפלקטיבי   של הפעילות זו.

למעשה אנחנו מדברים כאן התבוננות מכוונות של אנשים במעשי חבריהם. מעשים אשר מהווים

בבואה למעשיהם שלהם. תוכן זה מהווה עובר הפרט הממוצע כאמצעי להשלכה של המהווים

הסמוים, העמדות, הרציות ושלל הקונפליקטים הפנימים . על הדמויות הפעולות אשר משקפות

טיפוסים של התנהגויות אינדיבידאוליות, אשר ניתן להתייחס אליהם בכל צורה שהיא ובכך לפתור

את המתח והניגודיות ולהכיל אותה.

מעניין אפוא שברי הוא כי התכוניות אלה מבויימות כהלכה. וזאת כאשר בפועל הם, נקראות ריאליטי ואמורות לשקף את המציאות נאמנה. יותר הממזיס האריסטוטלי והדיאוגזיס האפלטוני. שכן נאמנות למקור הנתפסת כמובן מאליו. היא היא המאפשרת את תהליך ההשלכה הלא מודע של הפרט ובכך תורמת להוויה הטרפויטית-רפלקטיבית שלו עם התוכנית.

 ניראה כי הדבר קשור לכך. אך גם לעניין הבידורי והקליל של הקונטקסט התוכניתי. אשר מבדיל אותה מהמעבדה הפסיכולוגית, בה אין לפרט את הלוקסוס של נקיטת עמדה ורגש, והיחס הקוגניטבי הקר אמור להנחות אותו במעשיו.  המעבדה הפיסכולגית של תוכניות הראליטי מכוננת בתדועת הפרט כמעבדה פסיכלוגית ניידת, שבה הוא חווה את המציאות כמאוחדת מובנת מחד וקלילה מאידך. הודות לכך היא מכוננת עבורו כקולית. שכן הקוליות מערבת כאן התרגשות פנימית והפעלת המנגנונים הפסיכולגים הלא מודעים ומאידך התייחסות קוגניטיבית ואנליטית המערבת כאמור נקיטות עמדה של הפרט.

קולאז זה הפעילות האנושית והידיעה שהפעילות היא ממשית ובלתי נשלטת. מחד נותנות לפרט המצויד בממיר דיגיטאלי ושלט רחוק כורסא, קורת גג, מקרר מלאה בירה, וכורסאת טלוזיה להרגיש כיאלו הוא הוא השולט על הטבע החברתי הסטיכי. בעוד שבפועל יושב לו מפיק מעברו השני של המסך עם אותו הציוד ולעתים אף טוב ממנו

וחושב את אותם הדברים על איש היושב מעברו השני.

אז מי צודק?

כאשר למעשה פעילות זו היא שיא ליכולת מימוש של שליטה והנדסה אזרחית מדויימנת. בדמותם של הביטוי, התסריטאות, ההפקה ומיני מקצעות מדייטתיבים.