אני, כעיקרון, מציע הסבר אחר. בפוסט הקודם, "הגאון והדלת", תוארה הלמידה האופרנטית- למידת התנועות בבעלי חיים. אותה למידה מקרית שבה הכלב למד שתנועות מסוימות משתלמות לו. הפוסט הזה הוא אח של הפוסט הקודם "הגאון והדלת". להשלמת תמונת היכולת החייתית יש לתת משקל גדול גם ללמידה הקלאסית- למידת פאבלוב- למידת התזמונים. הפוסט שלפנינו מסתמך על ניסויו המפורסם של פאבלוב עם הכלב המרייר. תגובת בעל חיים רעב לנוכחות מזון היא ריור מוגבר. עובדה זו הייתה ידועה עוד לפני פאבלוב. עם זאת, היה זה ניסויו שחשף את הקשר בין הופעת התגובה לבין המתרחש עוד לפני שהמזון מופיע. פאבלוב עסק במדידת כמות הרוק אשר בפיו של הכלב. הוא השמיע בפני הכלב הרעב שבו נערך הניסוי צליל פעמון, ומיד אחרי הצליל הגיש לו מזון. לאחר שחזר על רצף אירועים זה כמה פעמים הוא גילה שפיו של הכלב נמלא רוק כתגובה לצליל הפעמון, כך גם במקרה ומזון כלל לא מוגש! עד כמה שתוצאות הניסוי של פאבלוב נשמעות מובנות מאליהן, הוא האיש שהגדיר לראשונה כלל התנהגות בסיסי מאין כמוהו: "אם בעל חיים נחשף שוב ושוב לגירוי מסוים, לאחר התנסויות אחדות הוא מפתח תגובה גם בהתאם למתרחש לפני הגירוי". בעל החיים למד להתגרות מהתרחשות אשר מוכרת לו כקודמת לגירוי, ולא רק מהגירוי עצמו. הניסוי של פאבלוב מלמד אותנו שהתנהגות בעלי החיים לא בנויה רק מגירוי ותגובה אלא גם מגורם שלישי- גירוי משני. למעשה, רק לאחר שהתקבלה מסקנתו של פאבלוב ניתן היה להבין את ההתנהגות כגירוי ותגובה. קודם לכן הבנה כזו לא התאפשרה. מסקנתו של פאבלוב מאפשרת לנו להגדיר את הדברים. גירוי ראשוני- התרחשות אשר רשומה במושגיו הטבעיים של בעל חיים כהתרחשות מפעילה. בניסוי של פאבלוב הגירוי הוא המזון. תגובה- התנהגותו הטבעית של בעל החיים בהתאמה להופעת הגירוי. התגובה בניסוי של פאבלוב היא התמלאות הפה ברוק. גירוי משני- הנושא שלנו בפוסט הזה. הכוונה להתרחשות אשר מקדימה להופעת הגירוי ונקלטת בחושיו של בעל החיים. הגירוי המשני בניסוי של פאבלוב הוא צליל הפעמון. המדובר בכלל התנהגות הניכר בכל כלב בעולם. בטיפשים ובחכמים כאחד. ודאי שמת לב להתנהגותו של כלבך האישי בעת שאתה נוטל בידך את החגורה שבה אתה קושר אותו כשאתם מטיילים ברחוב. הרי החגורה אינה גירוי טבעי לכלב, בסך הכל חגורה. אכן, חגורת ההולכה היא גירוי משני, כמו הפעמון של פאבלוב. הגירוי הטבעי הוא הטיול והתגובה היא התרוצצותו מצד לצד, מיד כשהחגורה מופיעה בידך. אם הוא מתרוצץ מצד לצד רק כתגובה לכך שאתה נועל את נעליך, הרי שנעילת הנעליים היא הגירוי המשני. ואם, בעת שאתה אינך בבית נשמע לפתע צליל הטריקה של דלת מכוניתך והכלב מגיב מיד בנביחות שמחה והתרגשות, במקרה זה צליל דלת מכוניתך היא הגירוי המשני, אתה עצמך הגירוי הטבעי ונביחות השמחה הן התגובה. שלא כבלמידה אופרנטית, כאשר האמור בלמידה קלאסית, ההתרחשות המגרה מתרחשת ראשונה (גירוי ראשוני או משני) ורק אחריה התנהגות. בלמידה אופרנטית לעומת זאת, ראשית ההתנהגות ורק אחריה התרחשות. בלמידה הקלאסית בעל החיים אינו למד כיצד להתנהג. כאן הוא רק למד על העומד להתרחש. מגדל אשר מפנים היטב את שתי למידות אלה, הקלאסית והאופרנטית, אם הוא גם מכיר את סוגי הגירויים הטבעיים אשר מפעילים כלבים, מצליח תמיד להסביר התנהגות של כלב בלי להשתמש במושג "חכמה". ככל שנסיונו של איש בהתבוננות זו גדול יותר, כך גדולה יכולתו לכלול כל התפתחות של התנהגות כלב בתהליכי למידה אלה. עוד על הנושא בפוסט "הכלב כתלמיד". http://cafe.themarker.com/view.php?t=557085 |