1.3.86

מאננג. קור אימים בחוץ ושלג.

אז קודם כל - עשינו זאת.

ביום חמישי ב05:10 בבוקר יצאנו מכפר קטן בשם מוקטינת 3800 מ' מעל פני הים, כדי לעבור מעמק אחד לעמק אחר דרך אוכף בגובה 5400 מטר.

עלינו - וילי, אני ועוד אמריקאי אחד שהגיע למוקטינת יום קודם. קור אימים לפני הזריחה. הכל קפוא. לובשים כובעי צמר, צעיף, כפפות, דובון (זה מה שהיה) 10 ק"ג תרמיל על הגב, 2 זוגות גרבי צמר. נעלי הקיקרס המסכנות שלנו (חלקות הסוליה) מכוסות בחותלות נילון משופרא דשופרא - שלי בצבע אדום לוהט, של וילי תכלת בורדו מזעזע, האמריקאי בנעלי נייק חצאיות ושקיקי פלסטיק. זה הזמן לציין שיומים קודם לכן הגיעו לכפר שני יפנים שעברו מהצד האחר, מצויידים כמו משלחת לקוטב.

לפנינו עליה של 1600 מ' - כמו מהכנרת לראש הר מירון ועוד 200 מטר. לצורך זה הקצבנו 8 שעות. קצת שלג בדרך, לא נורא עד הקרסוליים בערך. עוצרים באיזה מבנה אבן, שגג הפח שלו התעופף למרחק 100 מ' ושוכב שם מרוח על צלע הגבעה ומבשלים תה - באדיבות האמריקאי. שוקולד ובסקויטים - באדיבותנו. דקה אחרי שהתה רתח הוא כבר די פושר כזה ועוד דקה אחת הוא כבר תה קר של קיץ. השמש זורחת סוף סוף, אפשר להתחיל להתחמם בהליכה.

הדובון יורד, הרגלים מפשירות ואפילו מתחילים קצת להזיע. עם העליה בגובה האויר נהיה דליל. צועדים 20 מ', הרגלים אפילו לא מתאמצות ואין אויר. הלב עובד כמו מטורף, נושמים בקצב משוגע כאילו צללנו שתי בריכות לאורך. בקושי אפשר לזוז, מדשדשים כזה. אנחנו כבר בגובה 5000 מ', החרמון הישראלי להזכירנו 2000 מ', האויר דליל ונקי ולכן גם השמים כחולים כהים. (פחות חלקיקים מפזרים, תודה ששאלתם). מצפון ומדרום מתנשאים שני שפיצים אימתניים עוד כ 1700 מ' מעלינו. קרינת השמש חזקה מאד בגובה ובנוסף לזה כל השלג מסביב - אור מסנוור. הצירוף הזה של אויר דליל, קרינה חזקה והחזרה מסנוורת גורם לתופעה המופלאה שהאף (שמה שלא תעשה תמיד בולט החוצה) קופא מקור ונשרף בשמש בעת ובעונה אחת.

עוד אוכף מדומה ועוד אוכף, נגררים ממש בכח הרצון וסו"ס 9 שעות מאז שיצאנו מגיעים אל המעבר - Thorong La. המעבר המהולל הוא סתם אוכף מסכן עם כמה רוג'ומים, אבל ההרגשה אדירה. מתישבים לחגוג עם קצת תה ובסקויטים, נלחצים בזמן ומתחילים לזוז. הירידה - כיף אמיתי והעומס על הריאות הרבה יותר קטן. מתחלה לנשוב רוח, קצת קר והדובון חוזר למקומו - מעל הסוודר. הצרה היותר גדולה עם הרוח, שהיא מטשטשת את העקבות שהותירו בשלג שבעה אנשים שעברו לצד שלנו יום קודם ושעליהן אנו מתחקים באדיקות ממש. בצד הזה של המעבר, השלג עמוק באמת ומתחיל להיות די מענין. בסוף כל ירידה מגבעה קטנה צריך לטפס לאוכף הבא. והטיפוס תמיד יוצא בשלג. במקום שהלכו קודמינו, השלג מהודק פשוט תענוג ללכת (שוקעים רק עד הקרסוליים) אבל אם מפספסים בטיפ טיפה את השלג הכבוש, שרחבו כ 20 ס"מ, שוקעים עד המתניים. וילי הצליח לשקוע פעמיים עד הכתפיים ופעם אחת עד העיניים. בידור אמיתי. אין הוכחה טובה יותר לצורך בעבודת צוות. קצב ההתקדמות מואט. השלג רך אחה"צ - משלמים על היום החמים והנעים. השקיעות הולכות ונעשות תכופות ועמוקות יותר. בשעה 17:00 - שעה לפני אור אחרון לוקחים החלטה פיקודית להשאר ללון במערה.