הבוקר לקחתי את הבן הגדול לבית הספר. כיתה א'. לא חושב שציינתי את זה איפשהוא, אבל יש לי שני ילדים (מקסימים!!! ומדהימים!!! מאוד מפותחים לגילם. באמת. כולם אומרים לנו. מאוד מאוד  מוכשרים).

לזכותו יאמר, שיחסו למערכת החינוך נע בין חשדנות סמויה (הוא איחר ביום הראשון של הלימודים) לעוינות גלויה (לקח לו יומיים להודיע שהוא לא מעוניין ללכת לבית ספר). מצד אחד, הרגשתי גאווה אמיתית על האינסטינקט הבריא שהילד מגלה. מצד שני הבהרתי לו שמקובל להתלונן על בית ספר בקול רם  מכיתה ה' ואילך ושאין מה לדבר על לא ללכת לפחות עד כיתה ט' (כמו אבא שלו, בשעתו). עד אז שיסבול וישתוק.

בכל מקרה, לקחתי אותו הבוקר וביציאה מהכיתה פגשתי אמא של תלמידה אחרת ששאלה

"נו איך כיתה א'???"

"סביר, סביר" מילמלתי. לא רציתי לומר את האמת (שתי דקות קודם לכן ראיתי ילד אחד חובט באחר עם הקלמר על הראש בכל הכוח האפשרי. בערך כמו ב"טום וג'רי").  להגיד לה "שורדים" נראה לי קצת מוקדם מדי - אחרי הכל עוד לא עבר אפילו חודש מתחילת שנת הלימודים.

"ואיך אצלכם" הוספתי שאלה

"אצלנו נהדר" היא ענתה לי מחייכת וזורחת כולה. "נ-ה-ד-ר".

 ואז כשגררתי את עצמי הביתה, חשבתי לי, כמה שהעולם נפלא ונהדר- אצל אחרים.

 אתה קם בבוקר ומסתכל על הגברת ששוכבת לצידך ונראית כאילו היא בילתה את הרבע שעה אחרונה במכונת הכביסה. בעצמך, אתה לא מרגיש הרבה יותר טוב. הכרס משתפלת ושוב אתה נשבע שתפסיק עם הארוחות באמצע הלילה.

ברגע שאתה יוצא מהבית, טראח!!! הכל משתנה בבת אחת. ברחוב אף אחד לא יעז להראות ככה, כולן מאופרות ושוות (סליחה על השובינזם אבל כאלה ששווים ומאופרים לא מעניינים אותי). 

 משלטי הפרסומת מחייכות אליך בחורות צחורות שיניים ובעבודה כולם נראים מאירים וזורחים. גם אם מישהוא יעז להתלונן על בקול רם כאבי שיניים נוראיים שבגללם הוא אושפז בשלושה ימים האחרונים או על הטחורים של הבעל- איכשהוא הכאב שלו לא מרגיש לך כל כך אמיתי.  אתה פוטר אותו בכמה מילות צער מדומות והולך לקבור את עצמך מאחורי המסך, בתקווה שגם היום אף אחד לא ישים לב שאתה לא עושה כלום.    

אחר הצהריים אתה עייף מעוד יום של בטלה.מעיף מבט קצר נוסף ואחרון באינטרנט- כלום לא התחדש שם בעשרים שניות אחרונות. זהו - עוד יום נגמר. ואז אתה נזכר במה מצפה לך בבית ודחף עז להישאר עוד שעה בעבודה פוקד אותך. אתה נזכר שיש לך עבודה דחופה. 

כשנקיפות המצפון, הקפאין בדם והצעקות של האישה -מגיעם לרמות בלתי נסבלות אתה אורז את עצמך ונוסע הביתה לקרב הישרדות של שעתיים נוספות. 

ואז מגיע החלק הקשה. כן, דווקא אחרי שדממה מבורכת יורדת על הסלון והילדים ישנים בפרצוף מלאכי. דווקא אז מגיע החלק הקשה. 

אתה פותח את הטלוויזיה ורואה איזה סדרה אמריקאית. יום טיפוסי שלהם נראה, איך נאמר, קצת אחר.

לא מציינים מתי האמא מתעוררת, אבל בשבע היא  כבר מאופרת לבושה ונראה שהספיקה לעשות פן בבוקר. 

 בזמן ששהיא מטגנת פנקייקים במטבח, יורד הילד שלה מהחדר- לבוש, מקולח ומאורגן.  

 הם מפטפטים בניחותא תוך שהילד לוגם מיץ תפוזים ומבקש תוספת מייפל ("בטח מתוק שלי" הוא מקבל עם חיוך). 

האבא מגיע, מעונב ומהודר.  לוגם בעמידה שלוק קפה נותן לגברת נשיקה "חטופה" והילד רץ אחריו לבית הספר.

 את התיק מישהוא בטח הביא בלילה והניח ביציאה מהמטבח.

עוד יום סטנדרטי.

 כן, אתה שם לב שבפועל אף אחד לא אכל את הפנקייקים (זה בטח לא תהיה האמא. היא שוקלת 45 קילו, שלושה וחצי מהם ארוזים יפה ועומדים בחזייה),וכן, אתה יודע שזה רק סרט. אבל קיבינמיאט- עוד לא קרה לי פעם אחת שהילד הגיע לבדו ומרצונו החופשי מהחדר ואכל בשקט בלי לפזר את כל העולם ואחותו על כל הסלון (ואני מדבר על אחותו של הילד. הוא מנסה לפזר חלקים ממנה ברחבי הבית בכל פעם שהוא לא קשור עם מחסום בפה).

ובכל זאת מחלחלת אצלך התחושה הלא נעימה הזאת- שרק אצלך הכל דפוק. והחיים שלך מחורבנים.

 אתה נמלט לחדר ה"עבודה" וגולש באינטרנט באתרים שהיו חסומים בעבודה. שום דבר שתראה שם, לא יזכיר לך השממה שמצפה לך במיטה.