המחשב שלי קורס כל שתי שניות. קניתי אותו בשנה הראשונה לתואר והקשיש מלווה אותי מאז. דרך דו"חות קריאה, הצעות מחקר ותיזה. בעודי מנקה כל מיני קבצים שנכתבו בימי ינקותי, נתקלתי בליהוג אופייני לי כל כך שנכתב אחרי שהחלטתי להתאהב ביזיז לשעבר. את הבחורצ'יק לא ראיתי כבר זמן מה והוא נשכח מליבי. אך יחד עם זאת, הקריאה המחודשת של הטקסט הביאה אותי למסקנה שאני ממש יודעת לבחור אותם "אחד אחד". הזמן: לפני חודשיים ימים. למה אני חולקת אותו אתכם עכשיו? סתם כי בא לי.
הליהוג הזה מוקדש לכל אחת ואחת מכן שאי פעם רצתה קצת יותר מיזיזות. אני לא מאמינה גדולה בקארמה או בגורל אבל כשציפור מחרבנת עליי יומיים ברציפות אין לי כוונה לנגב את ההפרשה הלבנה ולשמוח על מזלי הטוב. להפך- כוחות הקוסמוס, כך נדמה, התאגדו כדי לעשות לי דווקא. קשה היה לי להוציא אותו מהראש. אולי זה החסך ואולי זו סתם העובדה שאני שונאת שאומרים לי לא. אז מחקתי את המספר שלו מהסלולרי וחסמתי במסנג'ר. לא עזר כל כך, אבל התחיל להשתפר. בכל זאת, זה כמו לחטט בפצע פתוח עם ידיים מזוהמות. כמה אפשר? שיחת טלפון לידידי האהוב דניאל מהווה את הישועה הנחוצה. למחרת היום אנחנו כבר רובצים בחוף הילטון ועוזרים לי להתגבר על אירועי ליל אמש. חנכתי את הים אחרי תקופת היעדרות ארוכה והייתה זו שיבה מבורכת הביתה. אני רצה למים, מזוהמים ככל שיהיו, ושוחה, ושוחה ושוחה. תחושת חופש ורוגע שהייתה כמו זריקת מורפיום לאדם המתבוסס בכאבי תופת. ואז... הציפור הארורה שסימנה לי מטרה על הראש החליטה שהקקי של אתמול לא הספיק, בא לה עוד סיבוב. על חשבוני. כמו טווס שחצן אני רואה אותו עומד על החוף, שני מטרים ממני. הוא הגיע עם הפמליה המתלהבת שלו שחבריה מזכירים לי את "המקובלים" של השכבה בתיכון. חיים בסרט.
העיר זו, מסתבר, קטנה מדי בשביל שנינו. אז עד שאני אפנים סוף סוף שאתה לא שווה את זה ושאתה הכי שם עליי זין, אתה מתבקש לצאת לי מהשכונתי ומהחוף. כוסיות יש גם בבננה ביץ'.
מאז אותו מפגש בחוף הים, לא ראיתי אותו או שמעתי ממנו והאמת שממש סבבה לי עם זה. אך הקשר איתו הותיר אותי משתוקקת למשהו אחר. ולכן חברים, מי שקרא את הפוסט המדובר שלי ומצא לנכון לקטול אותי, יכול אולי להבין למה לקחתי קשה.
|