למען השם אני מחכה לחורף!ובחוץ כבר קריר, לפני רגע, לפני שבכלל חשבתי להגיע לפינה הזאת ולכתוב על החורף, ישבתי שעון על כרית בכורסא הישנה והחמימה, כמו מאכלים שנחים לנו בפאתי הזכרון, אז כשעוד היינו ילדים ולא רצינו כלל לאכול. אוכל היה עניין למבוגרים. ישבתי שם, ביום, לא בדיוק יום הזה, הסטודנטים, אם אפשר באמת לקרוא להם כך, למדו באותה שעה, נכון יותר לומר, האזינו לאיזה "קלפטע", שסיפרה להם סיפורי בדים על הא או על דה, ואני ישבתי לי על הכורסה הישנה, הנוקשה והגרמית, כמו עצמות הקשישים,שעון על הכרית שבה אני גם ישן, וקראתי "פרגמנט" של קפקא מן העזבון, מתוך ספר ששאלתי לא מזמן מהספרייה, כי הייתי חייב לשאול, הייתי חייב להציל את קפקא מן המדפים הגמלוניים והעקרים שבספריית המכללה. ופתאום העלים הירוקים צהובים של עץ העלון החלו לרעוד מהרוח, ופתאום נזכרתי שאנשי מזג האויר אמרו בלילות האחרונים, שהטמפרטורה תיפול בעשר מעלות לפחות. ויכולתי לראות כמעשה ניסים את הסגריריות הכבדה בחוץ. כמו אלוהים בחש בתוך לבי ופיזר בד' אמות העולם...בחוץ האנשים כבר לא חייכו כמו אתמול, גם לא צעקו. היה יובש קל, ועננים סמיכים שבישרו את החורף שסוף כל סוף התרצה והסכים להגיע. אני מרגיש אל פרנץ קפקא תחושת קירבה רבה,כמו בעת שאלך לי לפעמים ברגע קדורני מעט אך שקט ונסוך שלווה, בליל קיץ על גדות הנהר, ואביט בהרים סביב הצבועים בכתם הלילי, ואקשיב לקולות הלילה, המפכים קרפדות וצרצרים לרוב, ואמזוג לתוך קרביי את יופיו הנוגה של הנהר הממשיך בזרימתו המלנכולית, מי יידע לומר לאן. מעין שאון רקע,כמעט דומייה, אבל בכל זאת שכשוך, בכל זאת חיים, בכל זאת אמירה להלך הפוער עיניו כמעט במצמוץ.ויכולתי באותו הרגע השביר, השביר כמו מכתב שהכותב שכח לשלחו ביום מסוים, ועקב כך יגיע אל מענו כמכתב אחר. יכולתי לראות בבהירות של נהר, ורקיע ועץ, עד מה מבורכים חיי. עד מה העומק הספוג שאני, הוא שער תמידי אל ממלכת האינסוף. וביקשתי את החורף להרף עין, הבטתי דרך החלון לרגע בודד, והבנתי שאינני צריך עוד לבקש, כפי שחבר טוב אמר לי, שמאז שנולד ילדו, איננו מתפלל, מרגיש שכל השמים פתוחים. וידעתי שהחורף סוף כל סוף התרצה, ויפלו עלינו ממטרים שלמים עם בשורות מלבבות, ואוכל שנית לרקוד בין שלוליות מתכת בורקות, ולסוכך על גופי במטריה שחורה או צבעונית, לספור את הדי הטיפות הנופלות. וידעתי גם שבשורה חדשה נגלית לי, ושכל העולמות שהכרתי, הנה הם נגוזים כקלידוסקופ שנשכח. וידעתי שאצעד בממלכת התמורות הבלתי נדלות מתוך פקחון בהיר, שלא ישכח גם למהול את עצמו בטעמו של השיכרון הרטוב.רגע של שקט נספג באויר,ואחר חלף. ישבתי טרוט מעט במחשבות כסילופן. חיכיתי משום מה בוטח לישועה כלשהי, שתיקח אותי תחת חסותה, אך דבר לא קרה, רק ענפי האלון שזעו בקרירות, רק מחשבות סתומות שנותרו בלא מענה. וניסיתי לחשוב, איך אוכל לממש משהו מכל זה, איך אוכל לירוק את דם הנגע שבתוכי בכוסית או בספל, לפחות להוציא את הגרורות של נשמתי,אם לא את כולי. ולא הייתה לי תשובה, ולא נחמה. אז חשבתי על הסטודנטים שלומדים איתי, חשבתי על אותו קו מתאר אפל ובלתי מדובר, ולכן כל כך חרש, ולכן כל כך אטום. כמעט לא מודע, ולעיתים עיור ומעורפל. חשבתי על הפחד הצועק מדפנותינו, ועל המוזרות שבי, ואיך שלהיות עצמי זה קצת כמו להיות יהודי בספרד של לפני ארבע מאות שנה, או קצת כמו להיות אשה-מכשפה באירופה של אז. וידעתי, כולם מכשפות, וכולם משוררים יהודיים, אלא שהפחד גדול אצל חלקינו מאפילו להעז ולהסתכל אל התהום, אפילו להביט בקצהו. ולא ידעתי איך אמשיך מכאן, כי לא הייתי מחנך דגול מימי, וגם לא מבריק בטיעונים פדגוגיים, אבל נתתי לעצמי לשקוע בזה, כמו שהאדמה הטחובה בריח הגשם נותנת, ושקעתי אל מצולותיי, ודהרתי במעמקיי, ונפלתי וצללתי, עד שהמנוחה אחזתני כמו זרוע העקרב. וניחשתי שאין לזה פתרון, ולאחר ,ידעתי שאין פה תשובה שאפשר למלמל מתוך שפתיים דקות, מלנכוליות וצחורות. אז שאלתי שאלה...ונתתי בה חלק לעץ העלון הסוער מן הרוח, וגם לרוח נתתי בזה יד. ונספגתי אל תוך עצמי, בין עצמותיי וגידיי ואותם חלקים שאין מדברים בם... וחשבתי והרהרתי ממושכות. והמשכתי ללכת בשביל.לא ידעתי לאן אני הולך, אבל המשכתי ללכת, וההליכה כשלעצמה לא סיפקה אותי בפעם הזאת. רציתי יותר, אבל מה זה, זה שרציתי?גדולה?הכרה?אהבה?המילים האלו מתארות רק בזעיר אנפין את המרחב הגדול שבתוכו לחשתי. קדושה פתאום עלתה בי, כחבר קרוב שהנה יתקשר לאחר זמן רב . קדושה, הרהרתי שנית. לא, לא בדיוק קדושה. משהו, עדין יותר, רוחני פחות. ספל על המדף מעץ. ואני שולף את הספל המכוער ומניחו על הכיור. את הקומקום אני מניח על המשענת של כיסא חדש מעץ, ככה אני יכול לחבר את הקומקום לחשמל. אחר, אני מפעיל את הקומקום. מוציא מהפריזר שתי פרוסות לחם, שכתוב שהוא מקמח מלא, ומכניס לטוסטר שנח על הכיריים של הגז שוב ,כי אין לי חוט חשמל מאריך. דקה עוברת ואז עוד קצת, ולפתע הקומקום משמיע רחשים חיים של מים שמתחממים, מתחממים עד מאד, אני כל כך אוהב את הרעש הזה, של מים מתחממים בתוך הקומקום, רעש שמבשר שינוי,שכמו אומר:"נוסעים נכבדים, אני מודים לכם שנסעתם k.l.m,אנחנו נוחתים בעוד רגעים בודדים בנמל התעופה הזה והזה...", רחש עמום אך בכל זאת חזק, בכל זאת נוכח, של מים מבעבעים, של מים שרוצים במסירות למלא את ייעודם. הטוסט לפתע קופץ בצורת שתי פרוסות קלויות ומפוקחות יותר ממה שהיו לפני דקותיים. הקומקום מסמן לי שהוא עשה את שלו, אני שולפו ביחד עם תחתיתו, מניחו על הכיריים ואז מוזג לספל המכוער, שמאבד מן הכיעור שלו, המים מתערבבים עם הקפה המגורען, והטוסט נשלף בכמעט הקבלה, כאילו ארבע ידיים לי, אל הצלוחית החומה דבשית ושקופה, אני מורח מריחה קלה של דבש בטוסט אחד, ובשני,מפזר חתיכות אחדות של חלבה, ואז עם הסכין המשונן מורח אותם. |