הכול למען עצמו, בטוטליות בלי עכבה. דרך החולות הרשומים, השבילים המסועפים לראות, להביט אל היפעה השורה. אולי בדמות של עורב שנופל בקלילות אל חלקת דשא רטובה בבוקר מאולף. מקרקר בעודו פותח את מקורו לרווחה, כמו ספר תנ"ך שנפער בעת לימוד מרתק, אז קוראים על נביא או שופט ששלט בארץ בבטחה, ורגעים קסומים של השגחה החזיקו את הדפים במקומם. כל האותיות יכולות לנשור בבת אחת כמו קלידוסקופ, אבל עדיין אפשר להיווכח במלל, בשורות השקטות שמתחת. למשל יכול להיות כתוב: "החמה הפציעה בבוקר, וכל הילדים שהתעוררו, נפלו שבי  מהמחזה.." הצלילים המתנגנים בשקט רווי חלל. סימפוניות חלולות של זמן שאבד. דבר אחד שמאחד את כל התמונה שעל הקיר, שלא תיפול. אפשר להתבונן בה לרגע, אולי לראות גשר מעל פלג שקט וקריר, ואפילו לדמיין את עצמינו בתוך המים הקרירים.  השערות הפזורות שלנו רטובות וכמו צמיגיות, כמו תחושת הדבש בעת שטובלים את הצנצנת עם כפית ובוחשים לרגע קל. התחושה הסמיכה הזאת, של המאבק הקל אך הנעים, לא היית רוצה להלחם באוויר. ואגב הדמיון שלך משוטט אנה ואנה לחיק הנחל, ואתה שוכב על גבך בתוך המים הקרירים, ומין צביטת מתיקות של מוות רוכנת מעליך ובתוך עצמותייך, מן העבר השני נולד משהו חדש, והמשהו הזה הוא אתה. והמים הנוזלים המשתפלים מטה במתינות נחושה, עושים דרכם אל עבר הים הגדול שמחכה אי שם בזרועות פתוחות ולב כבד וקליל בוא בעת. ואתה שוכב לך על הגב וצף בכבדות, כמו מטבע גדול, הבטן שלך קרירה כמו מלפפון והגשר מעליך והלאה עומד לו בנחת, מעליו החום הצהבהב של הקיץ, השמש השוזפת קרניה בשלווה איתנה, כמו מביטה למטה עליך ועל הנחל והגשר וגדותיו בסיפוק פשוט. בסה"כ תמונה שעל הקיר, שיכולה לקחת אותך למחוז שעדיין לא ביקרת בו. ואתה יכול גם לא להשתקע בה, פשוט לרפרף בה קלות, כמו מצמוץ של עין ולהמשיך הלאה משם. אבל זה לא באמת משנה. זה לא באמת משנה. כל דבר יכול למשוך את תשומת לבך.  אתה יכול לראות את החלון המסורג ולפותחו משהבוקר קורא לך החוצה, הטבע מחכה. ולעינך נגלה הבוקר בחוץ. עננים לבנים מעטרים את הרקיע, כמו גזרים חתוכים לאורך, או צעיפים רזים שאין בהם שימוש. תכלת השמיים הוא גם לבן ודהויי, ומלפניך שטחים שלמים ומאושרים של עשב פרא, כל עשב ושירתו, ואתה מבחין בכך, הרוח מסרקת את שיערך, והעשבים כולם כמו רוכנים לכבודך, כאילו אומרים; ברוך אתה הער. ואינך יודע מה לעשות, אז אינך עושה דבר. פשוט הנשימה הנושמת את עצמה, והעדות המתוקה שאין לה מילים. הבטן עולה ויורדת באיטיות כמו גבעה שעומדת בשעת ערב אדמומי. השעון שעל הקיר מחייך לתמונה שדובר עליה קודם. ומחוגיו מרעידים את האוויר הרגוע בתקתוקים כבדים וסמיכים. תיק, תיק, תק, תיק, תיק, תק. ואתה משוטת בזרועות הדמיון התמנוני על ארץ חלב ודבש שהיא לבך. ובתוכה את פוער שבילים ומבואות.