לחוש את הקרירות האינטימית, כמו נגיעה בשמים המפולחים בשובל אדיר של עננים לבנים, זכים, טהורים. אני אוהב להביט בה מביטה בי. את הדממה שנחתכת בננו, את המחשבות המוקפאות, את ההרגשה שאיננה במילים, אבל אפשר למשוך באמצעותם את ההרגשה. משחק הפרפורים הבלתי מורגש, משחק העש הבלתי נראה, זהו משחקינו-זהו משחקך. אני התולעת שלך הנכרכת בחוט הדיג, הננעצת ומושלכת אלי ים. אני התולעת המבשרת את לכידתו של דג המושט המפרפר. הזוכה לרגעיו האחרונים, בטרם ייפול, בטרם ישקע במצולות האבדון הבלתי נתפשות. ואת משחקת בי, מהטלת בי, אבל בעיקר את מהטלת בעצמך. שחוק קיבר לעצמך, צחוק פרוע של ממחטות מנוזלות השייכות לקהל מיוזע חסר פנים. את רחוקה וקרובה בה בעת. רחוקה בדמות- קרובה בלב.ככה זה כאשר הולכים על חוף באמצע גשם, בנובמבר, לאורו המקציף של הים המתמסר ביתר שאת לחמה החיוורת שאך בקושי נראית, כנערה שברירית שאינה מדברת, אבל מבטה דווקא כן. מבע עיניה מלא בדוק מימי של עצבות. את נמצאת במרכזו של מעגל ואני סובב סביב, תר אחרייך לעגן את עצמי באיזה מוט או חישור. אבל אין סדקים להגיע עדך. רק אלו של הדמיון הכובש, שאין לו חומות. ובכל זאת, רוצה אני שתזוזי מעט מן המרכז, מרכז הכובד של ישותך. ותכרעי ברך לרגע,רגע קט, ותהי כנועה לאדמה, כמו נר משוך לרגלך. ותתפללי למעננו. ובתפילה שלך, מסילת ישרים תיבצע בננו. ואותות מחשמלי רטט יחלחלו, כמו המים שנספחים באדמה עת ישקו את פרחי הנוי בגינה.רוצה אותך קרובה. ואמיתית. קרובה לעצמך. רוצה אותך רוצה אותי. קרובה אלי, נשענת, ממירה את חרדתך ומתמירה אותה באמון. רוצה את לחי ימין שלך נשענת עלי, את המגע הזך והשקט שחוצץ, שרועד כמו שרשרת ישנה שנערה קיבלה מסבתה למשמרת עולם, וקני הסוף מרשרשים ברקע, כמו קשובים לרחש שפתינו הנושקות. והירח שלא זרח עדיין נוכח וערני, כמו זוג עיניים פקוחות, עיניים שלך, ואור הלבנה נוגע בפתחי אישונייך, מזהיר בעלומיו. |