בינתיים אין שם
פעם זה היה בלוג על שדרות, עכשיו צריך לחשוב מה לעשות איתו...
פוסטים אחרונים
- כלבה למסירה 12/8/09
- בלוק 535 דירה 4 13/7/09
- החזרה לספסל הלימודים כסמל 12/1/09
- מתי הבנתי שפרצה מלחמה 2/1/09
- אמון 27/12/08
- יורים עלינו 24/12/08
ארכיון
סיפור על שכול וצדק
החיים מורכבים מרגעים. המוני רגעים. חלקם חסרי משמעות, נשכחים, חולפים מבלי להותיר דבר. כמו רגע החלפת החולצה בבוקר או הקניות בסופרמרקט השכונתי. הרגעים האחרים הם אלו המשמעותיים, המהותיים, שמחלקים בחדות את החיים ללפני ואחרי, שמתקבעים בתבניות הזיכרון ונושכים בנו, מרגע התרחשותם, בזמנים שונים. שנת 2001, רווית פיגועים ודם, הייתה שנה כזו, רגע כזה. בשנה ההיא, בזמן שמדינה שלמה צפתה בחרדה בשידורי הטלוויזיה וגררה עימה שכול לאומי מתיש, התוודעתי, ללא כל אזהרה מוקדמת, גם לשכול האישי. השכול האישי, או אם תרצו, הרגע המשמעותי שלי, הגיע בלילה קיצי אחד במושב בדרום. טלפון מאלעד, החבר הכי טוב שלי, קרע אותי מאידיליית המושב אל תוך השכול. אלעד התקשר לספר לי שרונן, אחיו הקטן, נרצח בפיגוע ירי חמישה קילומטרים מגבעת זאב, המקום בו גדלנו. ההודעה של אלעד, המילים הללו, מהדהדות בראשי עד היום. "תומר", הוא זעק אלי מתוך מכשיר הטלפון, "תגיע מהר, רונן מת, הרגו אותו". ואני, חייל בחופשה, לוחם מלא אמונה בכוחה של מדינה להגן על אזרחיה, נותרתי ללא מילים. חיפשתי אוויר, שאפתי בכל הכוח, מנסה לסדר דברים בראש, להסביר לעצמי, למצוא היגיון. את ההיגיון הזה המשכתי לחפש במשך כל אותן שנים, שואל את עצמי איך יכול להיות שילד בן 17 עם חיוך מלאכי וצחוק מדבק, ממכר, נרצח ליד ביתו ואף אחד לא הצליח למנוע את זה? שעה וחצי לאחר שיחת הטלפון כבר התייצבתי בבית המשפחה בידיעה שמעתה והלאה יחולקו החיים ללפני הרצח של רונן ולאחריו. תחקיר האירוע מספר על חולית טרור חמושה שיצאה בשעות הערב מאזור רמאללה במטרה לבצע פיגוע ירי. באותו הזמן נסעו רונן וחברו מאיר ביחד עם אביו של רונן, שמוליק, מירושלים לגבעת זאב. כדור שנורה על ידי אחד המחבלים פגע בצווארו של רונן ושינה לתמיד את חי המשפחה. כמה דקות מאוחר יותר, כאשר עצר שמוליק את רכבו וקרא לעזרה, רונן כבר הפסיק לנשום.אז רונן נהרג, והחיים, כצפוי, המשיכו. ואנחנו, שהיינו חיילים בסדיר בזמן מותו, תהינו לא פעם בשיחות אל תוך הלילה עם קפה וסיגריה איך יכול להיות שהתגייסנו בשביל להגן על המדינה אבל לא הספקנו להגן על הבית, על רונן. מי מאמין לשלום? שבע שנים עברו מהרגע בו נרצח בנם ועד הרגע בו החליטו ההורים השכולים לדרוש פיצויים. ביולי 2008 הגישה משפחת לנדאו, ביחד עם משפחה שכולה נוספת, תביעה בסך 450 מליון שקלים כנגד מרואן ברגותי והרשות הפלסטינית.לאחר שנים בהן חששתי לראיין את שמוליק ומיכל לנדאו ולהעלות מחדש את הכאב, פתחה הגשת התביעה צוהר לראיון. וכך, שבע שנים לאחר מותו של רונן, מצאתי את עצמי מראיין את ההורים של החבר הכי טוב שלי בנושא רצח בנם.בית משפחת לנדאו מספר בעדינות את סיפור הרצח. ארון קטן בסלון מהווה פינת הנצחה. על הארון מונחת תמונה של רונן, ילד חייכן עם עיניים טובות. ליד הפינה תלויות עוד כמה מתמונותיו, בכולן הוא מחייך, בכולן הוא ילד. מיכל ושמוליק החליטו, כבר לאחר הרצח, שהבית לא יהפוך לאנדרטה או למוזיאון. ולכן חוץ מפינת ההנצחה הקטנה הזו קשה למצוא בשאר חלקי הבית אלמנטים שמזכירים את מות הבן. אני פותח בשאלה הכי אקטואלית. "שבע שנים אחרי הרצח של רונן אתם מחליטים פתאום לתבוע את מרואן ברגותי. למה עכשיו? מה השתנה?" שמוליק, שמתפקד בתור האחראי העיקרי לתביעה, לוקח על עצמו את ההסברים המשפטיים. "קודם כל, כדי למנוע התיישנות של הרצח, שלא יגידו לנו אי אפשר לתבוע. חוץ מזה, עכשיו התאפשרה התביעה כנגד הרשות הפלסטינית. אז עכשיו, כשאפשר, תבענו". "ולמה דווקא את ברגותי?" אני שואל. "מה זאת אומרת למה? ברגותי הוא המפקד של החוליה שרצחה את הבן שלי. הוא חלק ממערך והוא מפקד החוליה. בעיני הוא הרוצח בדיוק כמו כל אחד אחר שהיה בחוליה הזאת". "אבל מדברים עכשיו על שחרור ברגותי כעל סיכוי לשלום". שמוליק נד בראשו לשלילה. "שחרור שלו יביא לעוד נפגעים, לעוד רוצחים. מי מאמין לשלום? יש מישהו שמאמין לזה? סיכוי חדש לשלום. כל פעם יש רעיון חדש, מישהו חדש שיביא שלום. לא מאמינים. אף פעם לא ראינו שזה מתקדם, זה רק הולך אחורה". "ומה איתך?" אני שואל את מיכל שנותרה שקטה, "מה את חושבת?" שמוליק עונה גם עבורה. "היא גם לא מאמינה שיהיה שלום" הוא אומר. מיכל מביטה בו והוא מבין שענה במקומה. שניהם פורצים בצחוק. שמוליק ומיכל היו מאז ומעולם האנשים הכי שלווים שהכרתי. דיבורם היה שקט, חסר התלהמות, מבין וסבלני. השנים בצל השכול בנו אצל כל אחד מהם דרך התנהלות וגישה שונות. כל אחד בחר להתמודד אחרת עם אובדן הבן. מיכל מתלהמת פחות ומותשת יותר. מהשוואה גסה ביניהם נראה כי בעוד את שמוליק השכול ממריץ ומעורר את מיכל הוא פשוט מעייף. "ככל שהשנים עוברות ככה אני יותר מתאכזבת". היא אומרת. "עברתי מנטיה לשמאל לנטייה לימין. אבל אני מנסה להתרחק מהעניין, מאוד לא מנסה לקשור את הרצח לעניין פוליטי. לא מערבבת בין הדברים. בכלל לא". "את חושבת שהתביעה היא עניין פוליטי?" זה חלק מעניין פוליטי". שמוליק ממהר להגיב, "לא נכון, זה לא עניין פוליטי, רצח זה רצח". "אני מקווה", הוא מוסיף, "שזה גם יתרום לכך שלא ישחררו אותו. אם ישחררו אותו או לא ישחררו אותו, אין שום סיכוי לשלום. השחרור של ברגותי רק יעכב את השלום, בטוח לא יקדם אותו". ברגותי תמורת שליט יש משהו מאוד נפיץ בראיון על שכול. כל שאלה עלולה לפגוע במקום כואב, לפתוח פצעים או לעורר כעסים ותסכולים. הורה שכול חי באופן יומיומי את האבל הפרטי שלו. הוא עונה לעצמו על המון שאלות כדרך חיים. בגלל הנפיצות הזו אני מקפיד על שאלות זהירות. משתדל לברר בלי לפגוע, לשאול בלי להכאיב. "ברגותי נתפס בעיני רבים כמנהיג של לוחמים", אני מקשה, "איך אתה עונה למישהו שאומר שבדומה לברגותי ששלח את חייליו גם מפקדים בישראל שולחים חיילים שהורגים בטעות ילדים?" בשלב הזה שמוליק מתרגז. האדם השליו והרגוע שהכרתי עונה עתה בטון גבוה ובנימה חסרת סבלנות. "איך אפשר להשוות בכלל? שלחו מחבלים שהתכוונו לרצוח. אתה בעצמך יודע, הם ירו לכל הכיוונים. איך אפשר להשוות את זה לחיילים שהולכים לתפוס מישהו חשוד? הם פתחו באש על כל מי שעבר ולצערי אני נתפסתי. לא היה אף אחד חשוד, לא היו חיילים. זה סתם שטויות, זאת הבעיה, הרעיונות האלה. ברגותי הוא לא מנהיג של לוחמים, הוא מנהיג של כנופיות טרור". "ואם מדברים איתכם על שחרור ברגותי תמורת גלעד שליט?" "מישהו מעלה את זה? מישהו מסכים לזה בכלל?" "אבל מה היה קורה אם ההצעה הייתה מגיעה מהצד הפלסטיני?" סערת הרגשות של שמוליק שוככת ברגע. הטונים יורדים, הדיבור הבטוח נעלם ומבטו ננעץ ברצפה. "לא יודע, אני לא מתערב בזה. לא רוצה לענות על זה". אם עד עתה הייתה לשמוליק דעה מוצקה על כל נושא, השאלה הזו מוציאה אותו החוצה, יוצרת אצלו קונפליקט נטול תשובה ברורה. יש בקונפליקט שהוא חווה משהו שיוצר אצלי המון אמפטיה. הוא לא ההורה הראשון וכנראה גם לא האחרון שמתמודד עם שאלת שחרור רוצח בנו תמורת שחרור בנם של הורה אחר. מיכל, לעומת שמוליק, כבר פתרה עם עצמה את הקונפליקט. "אני", היא אומרת באותו טון שקט, "הייתי מסכימה לשחרר את ברגותי אם הייתי יודעת שזה יחזיר את גלעד. הייתי מסכימה לשחרר אותו כדי להחזיר כל אחד שזה חשוב להורים שלו". לזכור את רונן שמוליק ליווה את המשפט של ברגותי, הגיע לכל הדיונים, דרש לראות את הצדק נעשה עם מי שאחראי בעיניו לרצח בנו. מיכל, לעומתו, החליטה להתנתק מהמשפט. היא מסרבת להיות מעורבת בכל מה שיש בו קמצוץ פוליטיקה. "לא ארגיש אף פעם צורך להצטרף לכל ההפגנות. שמוליק הולך להפגנות, אני נרתעת. אני חושבת שרק אדם עם דעות קיצוניות יכול ללכת להפגין. לי אין דעות קיצוניות מספיק". "מה יקרה ביום בו ישתחרר ברגותי מהכלא?" שמוליק מרים את ראשו. "אני אפגין כמה שאני יכול. אני אעלה בחזרה למודעות שהוא רוצח ילדים שסתם עברו בכביש. אבל תראה, בסוף, אם ישחררו אותו מה אני יכול לעשות?" "ומה בקשר לתביעה? אתם באמת מאמינים שתקבלו משהו?" מיכל עונה ראשונה. "כל העניין הוא לא באמת לקבל או לא לקבל, אלא עצם הגשת התביעה. אני לא באמת מצפה שנקבל משהו. אנחנו משתדלים לשמר את הזיכרון שלו. בעיני, עצם התביעה היא בשביל להגיד משהו, להזכיר את רונן, להעלות את הנושא". "אני כן מצפה", עונה שמוליק, "אני רוצה לקבל, לפחות להגיד שמגיע לי. אני רוצה שברשות הפלסטינית ידעו שזה לא חייל שהם הרגו אלא ילד, בלי מדים ובלי נשק. אני רוצה שהם ידעו שהמחבלים ירו סתם ככה, על חפים מפשע". "יכול להיות שהתביעה נגד ברגותי היא דרך לשמור את רונן בתודעה?" מבחינת שמוליק, לתביעה יש ערך נוסף. "אנחנו רוצים להשאיר את הנושא בתודעה. אני גם רוצה ששמה ידעו שהם רוצחים, שברגותי מפעיל חוליות רצח" הוא אומר. עבורו התביעה הזו היא הדרך הפרטית שלו לספר על רצח בנו גם בצד הפלסטיני. "אני לא יודע מה מספרים להם ברדיו שלהם. אבל הם בטוחים שכל אחד שנרצח פה הוא חייל. אני רוצה שהם ידעו שמת פה ילד. לא חייל. בלי מדים, בלי נשק, פשוט ילד. אני רוצה שידעו שאצלם חוליות רוצחות אזרחים". "לא עניין אתכם לפגוש את הצד השני ולדבר איתו? לספר לו את הסיפור לו פנים מול פנים. הרי גם שם יש משפחות שכולות". שמוליק מסתכל עלי במבט מופתע. "אני צריך לפגוש אימא ערביה ששמחה שהבן שלה שאהיד? ששולחת את הבן שלה להתאבד? מה הקשר בינינו? את הבן שלי רצחו, את הבנים שלהם הם שולחים למות. מה אני צריך לפגוש אנשים כאלה?" "אבל גם שם לא כולם שאהידים. יש כאלו ששכלו ילדים בתוך הלחימה". "זה לא אותו דבר". הוא קובע. אצלנו שולחים חיילים לעצור מחבלים ולפעמים מישהו נרצח. אף אחד לא שולח חיילים להרוג ילדים. אין לי שום דבר עם האנשים האלה".גם מיכל, בדומה שמוליק, לא מעוניינת במפגש עם פלסטינים. "אני לא מרגישה שום דבר שיקשר אותי אליהם וגם לא כל כך רוצה לשמוע מה יש להם להגיד. אני לא ארגיש עם זה טוב או נוח. להם יש את הסיפור שלהם ולנו את שלנו."
הרבה מעבר לעמותות של שכול "ומה התפקיד של העמותות למען הורים שכולים בחיים שלכם?" השאלה הזו מציגה פעם נוספת את ההתמודדות השונה עם השכול. מיכל ושמוליק בחרו, כל אחד בנפרד, את הדרך בה יוכלו להקל, אפילו במעט, את הכאב והחסך העצומים שלהם. בנוסף להפגנות בהן שמוליק משתתף, בשבע השנים מאז רצח בנו הוא חבר בתנועת 'אלמגור', משתתף בחבורת הזמר של עמותת 'משפחה אחת' ומקפיד להיות מעורב גם בנושאים הפוליטיים של התנועות. הוא מוצא בהשתתפות הזו תרפיה, אולי אפילו נחמה. "זה עוזר לי" הוא אומר, "מאפשר לי להיות חלק ממשהו משמעותי. זה הרבה מעבר לעמותות של שכול, זה קבוצות של אנשים שנפגשים ומחזקים אחד את השני."מיכל רואה את הקבוצות הללו בצורה שונה. "אני לא רוצה להיות מוקפת בשכול, אני מרגישה יותר טוב בחברה רגילה. כל אחד והסיפור שלו והצער שלו. זה לא תורם לי, אני מוצאת את עצמי מעורבת גם בסיפורי שכול אחרים במקום לפרוק את המטענים שלי. זה רק מכביד עלי. אני לא משתתפת בשום אירועים פוליטיים או הפגנות. אני לא מרגישה שום צורך ללכת. שמוליק מרגיש צורך אז הוא הולך". "וזה לא יוצר חיכוכים? ההתמודדות השונה הזו?" "מה פתאום חיכוכים? כל אחד בוחר מה שטוב לו ומה שמקל עליו. כששמוליק החליט ללכת לקבוצות הללו אני עודדתי אותו ומצג שני, הוא מבין אותי. את התמיכה העיקרית אנחנו נותנים אחד לשני בבית, בלילה, כשאנחנו יושבים ומדברים. זאת התמיכה הכי חשובה והכי מהותית". כל דבר מזכיר את רונן בדרך מירושלים לגבעת זאב, בצידו הימני של הכביש, ניצב חיוך גדול עשוי אבן ירושלמית. בצדדיו נטועים עצי זית, סמל אירוני או אולי תקווה כנה לשלום. זוהי האנדרטה שעיצב אלעד לאחיו, זהו הזיכרון השותק לילד בן ה-17 עם החיוך התמידי והצחוק המתגלגל. בחלקה הקדמי של האנדרטה נכתב השם "רונן" באותיות מברזל. מתחת לשמו כתבה המשפחה "החיוך שלך יישאר חקוק בליבנו לעד". את הדרך הזו עושים שמוליק ומיכל באופן יומיומי. חולפים על פני האנדרטה, נזכרים שכאן, קילומטרים ספורים מביתם רונן נותר ילד.אני בוחר לסיים את הראיון בשאלה על הדרך, כי הרי מעבר למרואן ברגותי, מעבר לפוליטיקה ולעמותות למען ההורים השכולים, מעבר להתמודדות השונה עם השכול, הנקודה הזו בכביש היא הזיכרון הצורם ביותר למותו של רונן. "נשארתם לגור באותו הבית, נוסעים כל יום על הכביש בו נרצח הבן שלכם. היו מחשבות לעזוב? לעבור למקום אחר?" שמוליק כבר לא מתלהם, הוא לוגם מכוס הקפה שלו ומישיר אלי מבט עצוב, עייף וכואב. "למה, במקום אחר יותר בטוח? בכלל, בטוח במדינה הזאת? התרגלנו לדרך הזאת במבנה החדש שלה עם האנדרטה והרצח. זה לא קל להתרגל אבל אין טעם לעבור למקום אחר כי הזיכרון והכאב זה מה שבתוכנו בלי שום קשר לנסיעה ברכב."מיכל מהנהנת. גם עבורה, בדומה לשמוליק, הזיכרון הוא משהו הרבה יותר פנימי. "זה לא שעצם המעבר ליד האנדרטה הוא מה שמזכיר לי את רונן", היא אומרת, "זה כל הזמן איתי. רונן כל הזמן איתי. אני מרגישה מחויבות להישאר כאן, לעבור בדרך הזו, לנקות את האנדרטה, לראות את הנקודה בה הוא נרצח, להסתכל ולזכור. בעיקר לזכור." |
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בתגובה מאוחרת
מעולה
נוקב
ולפעמים כואב בשם אותם שמות
תומר, תאור נהדר.
קצת קשה להתווכח עם הורה שכול. כאבו לוקח אותו לכיוונים מאוד אישיים.
לדעתי, לא בכל אבידה יש אשם, אולם את זה אי אפשר לטעון באוזניי הורים שכולים.
כמה קשה לאבד בן
שלא תדעו עוד צער
שנה טובה ומתוקה
ההעדר שלך חולף דרכי
כמו חוט דרך קוף המחט.
כל הוויתי נתפרת בגוון הזה.
וו.ס. מרווין
מתי ? מתי יסתיים הסיוט הזה?
שלנו ושלהם?
מתי ייפסק השכול?
מתי ישכילו להבין שני הצדדים שהשפה היא שלום ולא מלחמה ויתחילו לדבר באותה השפה.
עם כל הכאב, ויש המון כאב, גם אבו-מאזן הוא מנהיג של כנופיית טרור, גם השטן שרצח את ילדתה ובעלה של גב' הרן הוא טרוריסט. אלו הם אוייבנו ועם כאלה עלינו להתמודד, אין אחד טוב יותר ואחד פחות טוב, הם כולם אותו הדבר. חייבים לחשוב מעבר לכאב, את ההולכים אי אפשר להחזיר אולם חייבים לחשוב מעבר לכאב, אם יש איזשהו סיכוי להחזיר את גלעד שליט, אז חייבים לשלם את המחיר.
אימי ז"ל סרבה לקבל פיצויים מהנאצים היא אמרה: שום כסף לא יחזיר לי את שנרצח לי - אז שייחנקו עם הכסף שלהם.
שתהיה לכם שנה טובה, שתלמדו לחיות עם החסר, לנצור אותו בזיכרונכם, לשאת אותו בכל אשר תעשו והכי חשוב שתתחזקו.
שלא נדע עוד צער.
שנה טובה.
עלמה
שום כאב לא משתווה לכאב על אובדן ילד,
אי אפשר לשפוט הורים שאיבדו את ילדם.
כל אדם מתמודד עם האבל ועם הרצון לזכור ולהוקיר בדרך אחרת.
ככל שעוברות השנים,
החלום על השלום נראה יותר כמו משהו שמדברים עליו ושרים עליו ולא באמת מאמינים שיגיע.
קשה עד בלתי אפשרי לגשר על פערים בין שני העמים.
והפערים הם לא רק בין העמים. אנחנו מפולגים בתוכינו, וגם הם.
כמו שאני רואה את הדברים היום - החיים כאן הם סוג של הישרדות.
ולא - אין לי תכניות לעקור למקום אחר. בהחלט יכולה להבין למה ההורים החליטו להישאר באותו המקום.
כואב ולא קל לקריאה.
מתפללת למען הורים שכולים שיצליחו לחזור לחיים בשמחה.
ושנשמע רק בשורות טובות ומשמחות.
תומר היקר, שלחה אותי ניתי, אני מודה לה על כך
גם אני משתייכת למשפחת השכול, כנראה שרוב תושבי ישראל מקושרים בדרך זו או אחרת לשכול
אנו מדינה שנלחמת וכרגע לדעה הפוליטית אין בכלל חשיבות
רק רוצה להגיד לך שהראיון מאוד ריגש אותי, לא אחת זלגה לה דמעה של אמפטיה והזדהות
כולי תקווה שיום אחד האנושות תבחר באהבה כדיי שנוכל לגדל את ילדנו קצת אחרת
תודה על ראיון מיוחד
*
תומר, הדעה הפוליטית שלנו מעולם לא היית קרובה
אני כמובן לא יכולה להגיד כלום על מעשיו של האב
אני לא מאמינה שכבר עברו 7 שנים, אני מתארת לעצמי שלנו זה עובר הרבה יותר מהר מהמשפחות.
אני לא הכרתי את רונן, רק את אחיו כמובן, אבל מהדברים שמספרים עליו והאנדרטה והדרך שכל אחד זוכר אותו, הוא כנראה היה אישיות
יהי זיכרו ברוך
מעניין. נוקב. אני לא מסכים עם כל הפירושים הפוליטיים ועדיין, אין כאב גדול יותר מלאבד ילד. את זה אני כבר מבין.
*
אורי