רק היום, רק היום, שני פוסטים במחיר אחד:

נצחון סוחף בגזרת האנימציה ומנגד - עתיד הקולנוע הישראלי בסכנה
דיווח משורה 11 (לא כולל שורות שמורות) מאולם האופרה, תל אביב.

1.
... והפרס לסרט הטוב ביותר הולך ל... "ואלס עם באשיר"!
הקהל שואג. באולם מתפשטת תחושה של שמחה אמיתית. לא מחיאות כפיים מנומסות, אלא תשואות מכל הלב. אופוריה שנתפרה היטב על ידי הזכיות הקודמות של הסרט, בערב חלוקת פרסי האקדמיה.

מעולם, עד השנה, לא חלמתי שבטקס פרסי האקדמיה אפגוש כל כך הרבה אנימטורים. והנה זה קורה. ישראל מוכנה לשינוי. שישה פסלי אופיר יעטרו את מדפי היוצרים של סרט האנימציה הישראלי הראשון מאז הונהג פרס האקדמיה.

 פולמן המצוייר (שמאל) וחבר. מתוך הסרט.

הבמאי ארי פולמן, באחת מגיחותיו הרבות לבמה, סיפר שכאשר התחיל לעבוד על הסרט היה לו שיער בצבע פחם. 4 שנים חלפו, וכל שנה נאלצו להאפיר אותו בציורי הסרט טיפין טיפין. כפי שזה מתבטא בשיערו של פולמן על פי סיפורו, העבודה על סרט שכזה אינה קלה, בטח שלא כאשר מדובר בסרט תעודה אישי ועוד בז'אנר כמו אנימציה, שכמעט לא מבוצע בארץ, בעיקר בגלל בעיות תקציב.

ארי פולמן בטקס פרסי אופיר.

"בסרט כזה", חולק פולמן מנסיונו, "על כל משפט מיותר משלמים ביוקר, כי זה חודש עבודה של אנימטור". זה נכון, שכן תהליך האנימציה הוא תהליך מאוד איטי. אין פקודה שאומרת לדמות: "לכי", כפי שניתן לומר לשחקן. כדי שדמות תניע את גופה, צריך להזיז בנפרד כל חלק וחלק, בוודאי כאשר מדובר בטכניקה שבה עבדו על הסרט הזה, אשר בה כל דמות מפורקת לכמה עשרות חלקים. כאנימטור, עליך לפרק בראשך את התנועה לחלקים הקטנים ביותר, להתחקות אחרי פעולת השרירים. התנועות הקטנות של כל חלק בנפרד תצורנה את המכלול.

ארי פולמן בטקס פרסי אופיר. ברקע אנימטורי ומאיירי הסרט.

כיוון שתהליך האנימציה הוא ארוך, איטי ויקר, בהפקות אנימציה משתדלים שלא ליצור סצינות מיותרות, כפי שמקובל לעיתים כשמצלמים סרטים. לא לוקחים שוטים לכיסוי מזוויות שונות. באנימציה משתדלים לדעת איך הסרט יראה עוד לפני שדמות אחת התחילה לנוע.
השלב הראשון הוא לקחת את התסריט וליצור לו סטוריבורד, אשר נראה כקומיקס, ומתאר את ההתרחשויות בסרט בציורים. השלב השני הוא לקחת את הסטוריבורד ולהפוך אותו לוידאובורד או אנימטיק - מעבירים את הציורים למערכת עריכה, ומניחים אותם בזמן המתאים שלהם בסרט. מתזמנים בשניות או בפריימים כמה זמן אמור להמשך כל שוט, עד שמתחלפת

זווית מצלמה, ורק אז מבקשים מהאנימטורים להתחיל לעבוד. ולא נרחיב מעבר לכך.

כשנילי פלר זכתה בפרס העריכה על תפקידה כעורכת בסרט, היא פנתה אל יוני גודמן, במאי האנימציה, שישב בקהל, ואמרה לו: "אנחנו נשבור את הפרס ונתחלק בו".
כפי שאפשר להבין, אנימציה היא זן מעט שונה של קולנוע. היא משתמשת בכל מרכיבי הקולנוע, ובכל הטכניקות, אבל בסדר אחר. העריכה מתבצעת בהתחלה, אבל העבודה לא נגמרת שם. אחרי כל שלב ואחרי כל ביצוע מקטע נוסף של אנימציה או עיצוב, יש צורך לחזור אל ציר הזמן, לבדוק את העריכה, ולראות אם הכל באמת עובד כמו שצריך.

גודמן, במאי האנימציה, שהיה אחראי על צוות האנימטורים, צייר בעצמו את הסטוריבורד. מידיו הסטוריבורד עבר אל דוד פולנסקי, אשר עיצב את הדמויות, אייר אותן, והכין אותן לאנימטורים, כדי שיוכלו להזיז את הדמויות. העיצוב האמנותי שלו לסרט זיכה גם אותו בפרס.
פולונסקי עיצב גם את כל הרקעים בסרט - שילוב של ציורים ושל צילומים. אחרי שחרור הסרט הוא סיפר שפרטים רבים הוא נאלץ להמציא, שכן הם לא היו קיימים. למשל, הייתה לו תמונה מבחוץ של הטרמינל הלבנוני המופיע בסרט, אולם לא הייתה לו תמונה של הטרנימל מבפנים. תחקיר מקיף של בניינים דומים שנבנו בשנים המדוברות, ופרסומות שנוצרו באותן שנים, הניב את התוצאה המופיעה בסרט. פולונסקי הוא אחד המאיירים המוכשרים והעסוקים שפועלים בארץ. ההקפדה הויזואלית שלו ראויה לציון. אם יש צדק בעולם, הריהו שסרט אנימציה שנראה נפלא יזכה בפרס העיצוב האמנותי. מסתבר שיש.

בסופו של דבר הסרט זכה בפרס התסריט הטוב ביותר (ארי פולמן), העריכה (נילי פלר), העיצוב האמנותי (דוד פולונסקי), עיצוב הפסקול (שבאמת היה מצוין - אביב אלדמע), הבימוי (ארי פולמן) והסרט הטוב ביותר.

כיוצרת אנימציה, אני גאה שסרט אנימציה זכה בכל כך הרבה פרסים וזוכה לכל כך הרבה אהבה. "ואלס עם באשיר" הוא סרט טוב בכל קנה מידה. ביצוע הסרט דווקא באנימציה, הוא מה שמאפשר לפולמן לחקור זכרונות ולהעביר אותן לצופה בצורה ויזואלית, במקום ליצור סרט שמורכב מראיונות - מעין פאזל של ראשים מדברים.
האנימציה אפשרה לפולמן ולבמאי האנימציה יוני גודמן לסחוף את הצופה אל תוך הסיפור, ולשלב מספר מרואיינים שלא הסכימו להצטלם. התוצאה מרשימה מאוד, קולנועית, ובאיזשהו מקום בעלת אפקט מרכך דווקא. הצופה בעקבות זאת מוריד הגנות, ובדיוק ברגע שהוא לא מוכן אליו, צצה התמונה המלאה, אליה הסרט חתר, קסם האנימציה מתפוגג והידיעה חודרת להכרה. זה בעיני שימוש מושכל ומצוין באנימציה.

"ואלס עם באשיר" יסלול את הדרך, כך אני מקווה, לעוד הרבה הפקות אנימציה ישראליות בקנה מידה דומה.

====

2.

השנה הקולנוע הישראלי עומד בסימן 60 שנות מדינה. אבל הטקס עמד בסימן מאבק היוצרים כנגד משרד האוצר, שרוצה לקצץ את תקציב הקולנוע. זה לא פשוט לעשות סרטים. העובדה שיש לנו לאחרונה גל של סרטים טובים, סרטים מצוינים, סרטים שעושים חיל בעולם, היא דווקא בגלל הכמות הגדולה יחסית של הסרטים. הלא לא ניתן לצפות שאם יתנו תקציב ל-5 סרטים, אלה בדיוק יהיו החמישה המעולים. יש סרטים שמפתיעים, יש סרטים שמאכזבים. אי אפשר לדעת מראש מה תהיה יצירת המופת הבאה,לפני שקרמה עור וגידים.

לתת תקציב לפחות סרטים אומר לשים את כל הביצים בסל אחד. ומה עם אנימציה? איך ניתן יהיה להפיק את ה"ואלס עם באשיר" הבא עם תקציב זעום? והלא אנימציה, למרות מה שלעיתים חושבים, היא ז'אנר יקר יותר לעשיה, המצריך כוח עבודה גדול.
דווקא עכשיו, כשאנחנו בשיא, דווקא עכשיו לקצץ? הבה נקנה רובים ונירה לעצמנו ברגל.