| גם מבט שטחי יגלה, כי האיסור על ה"בגידה" איננו נפשי, אלא גופני בלבד. הידידות הנפשית הבינונית (שעוצמתה הנפשית איננה גורמת לה לחרוג אל עבר הגופני) נותרה מותרת. האיסור על הפוליגמיה יוצר תודעה של הבדל מטאפיזי, מראית-עין של הבדל. בכך מתגלה תרבות המערב במלוא צביעותה, בעליונות האפלטונית של המופשט, הנפשי, הבלתי קונקרטי ובסופו של דבר, המת על פני החי. הגוף הפך, מצד אחד, לארמון, לקודש קודשים או למסיבת ריקודים זולה, מגרש המשחקים של הטכני. מצד שני, מעבר להיותו קרקס של שעות הפנאי, הגוף מצומצם לפעילות מוגדרת היטב. האיסורים לא באמת היטשטשו בעקבות השיח על האיסור. הסיווג והקלאסיפיקציה של השונות הרחיקו אותה מהיום-יומי, לא קירבו. השיח על הסטיות רק מעניק הילה של שחרור למשפחה המצומקת, בה היחיד נשלט היטב מתוך הצמצום המשפחתי. התפוררותה ההיסטורית והמוצדקת של המשפחה המורחבת לא יצרה לאדם חירות לאהוב, אלא יצרה כבלים מעיקים ובלתי מוחשיים. האיסור החד על חירותו של הביטניק, ההיפי, הנודיסט או ה"סווינגר", מתבטא בדיכוטומיה חד משמעית בין המפגש המיני החד פעמי (ה"סטוץ") לבין מערכת היחסים המשמעותית וארוכת הטווח, הקושרת את היטמעותו של האדם בבן או בת זוגו עד ליום מותו, והמחייבת אותו לפרנס את עצמו ואת משפחתו התובעים עוד ועוד הנאות מיניות חושניות הצרורות במותגי הפתעה. הדיבור על השיח של האיסור הוא הנצחתו של האיסור הממשי, עריכת אינטלקטואליזציה של הגופני. |