בעוונותיי אני מתגורר ברחוב דיזנגוף ומחזיק מכונית. משימת החנייה אשר לא הייתה קלה אף פעם הפכה לאחרונה לבלתי אפשרית. סגירת חניון הבימה ומכירת חניון ארלוזרוב (גאידמק, אלא מה?) צמצמו את מספר מקומות החנייה הפנויים בעוד כמה אלפים. העירייה, על מנת לעזור לתקציב הפיתוח, המירה עוד כמה מאות מקומות חנייה מכחולים לבנים לאדומים לבנים. חניון פרישמן הפך תמיד מלא והחניונים (המעטים) האחרים בסביבה מעדיפים לעשות קופה על מבקרים זמניים תוך גבייה של מחיר עממי של כ25 ש"ח לשעה. וכך, גם שומרי החוק הקשוחים והמנוסים נשברים בסוף וחונים מדי פעם באדום לבן, לרווחתו של חולדאיכס.

אמש היה השיא. אשתי חזרה ב10 בערב מיום עבודה מתיש. האוטו היה עמוס לעייפה בדברי עבודה אותם הייתה צריכה להביא לסטודיו היום ב8 בבוקר. חצי שעה של חיפוש חנייה לא הניבה דבר, וכך חנתה באדום לבן מול הבית. באקט של תקווה נואשת הצמידה פתק לשמשת החלון ובו בקשת רחמים מהפקח לאור הנסיבות. בכל זאת, הרכב לא באמת הפריע בשעות אלו. ברם, בשבע בבוקר הרכב כבר חנה לבטח בחניון הדולפינריום. 250 ש"ח גרירה, 260 ש"ח קנס ו20 ש"ח מונית. 530 ש"ח סה"כ.

במשך עשרות שנים לא נעשה כאן דבר על מנת להקל את מצוקת החנייה. לא במקומות חנייה ולא באמצעות תחבורה ציבורית טובה יותר. פעם חשבתי שראש העיר פשוט משתין על כולנו בקשת ואנחנו שותים בצמא. לימים בגרתי והבנתי שהאינטרס הברור של העירייה הוא למסות את נתיניה ומצידם שנמות. אני מסופק אם יש מקרה בעולם כו כמעט לכל תושב חוב חנייה לעירייה אשר אמורה לעזור לו למצוא חנייה.

עוד שנה וקצת בחירות. מועמד שירוץ למועצה על נושא החנייה בלבד ייקבל לא רק את הקול שלי אלא של אלפים נוספים. יש אלף ואחת תקנות אשר ייקלו פוטנציאלית על תושבי העיר, שלא לדבר על בג"צים שמתחננים להגשה. חולדאיכס בינתיים מבסס את מעמדו כאחד האנשים המגעילים שנולדו כאן. אני אמנת מת שהוא יעוף כבר, אבל עוד יותר מכך הייתי רוצה לבלות איתו 10 דקות בחדר סגור בלי מצלמות.