מחצית שניה של שנות השבעים.

עו"ד העובר לשירות הציבורי, מעביר אלי לקוחה עם תיק משפטי.

אני עובר על התיק. ללקוחה שלי אין סיכוי. היא לא היתה צריכה לאלץ את התובע לתבוע אותה. המחשבה הראשונה שלי היא להתקשר לצד השני ולבקש שיקח פס"ד כמבוקש ויוותר על הוצאות ושכ"ט. כשאני ממשיך וקורא בתיק, אני רואה שקודמי כבר ביקש – וסורב.

אני פונה אל ב"כ התובע ומסביר לו שנכנסתי לתיק זה עתה – ושלא יפיל עוון אבות על בנים.

הוא לא מוכן לשמוע – מרשו שילם לו שכ"ט ואין הוא מתיר לו לוותר עליו. או. קיי., אני מעריך בפני עצמי את ה"נזק" ב-250 ל"י. וביני לבין עצמי, מוכן להגיע עימו אפילו ליותר – רק שיהיה שקט. לקוחתי היא אלמנה בת 73, הופעה בערכאות רק בשביל להפסיד ולשלם – לא זה מה שחסר לה.

הוא מוכן להתפשר עמי על 1000 ל"י. הוא לקח מן הלקוח 1100, ופחות מאלף אינו יכול לקחת, שהרי הלקוח יתמרמר על ההפרש.

איני רואה סיבה להעניש את לקוחתי גם על העובדה שעוה"ד אינו יודע שבעה וגם על שהלקוח שלו פראייר. התיק לא היה שווה את זה מלכתחילה.

אין ברירה, מגיעים לדיון. ב"כ התובע מתחיל לטעון, אני מסביר שהצענו כבר קודם לכן לתת החלטה כמבוקש ע"י התובע ולוותר על הוצאות. ב"כ התובע תוקף את מרשתי ואת בא כוחה הקודם (שאינו נמצא כדי להשיב) תוך שהוא מקפיד לציין שמרגע שהגעתי אני, נעשו הדברים מעל ומעבר, ואין לו כל תלונה נגדי, להיפך, וכו'. אני רגיש לחנופה ככל אדם, אבל אני יודע שתמורת הכבוד המורעף עלי – הוא מצפה שהלקוחה שלי תשלם לו במטבע של ממש.

היו"ר מנסה לשכנע אותו לוותר על הוצאות, נוכחות מרשתי, אלמנה הנראית כפי גילה, עם שיער שיבה לא צבוע, גם היא עושה את שלה – אבל ב"כ התובע נחוש.

טוב, אין ברירה, נטען להוצאות.

עבודתי, כעבודתו של כל צדיק, נעשית בידי אחר. ב"כ התובע טוען ל-9 הופעות – היו"ר מוצא שאלה תזכורות, ולא בכולן הוא הופיע, וכהנה וכהנה וכך הלאה וכך הלאה. בהגיע תורי לא נותר לי הרבה לאמר. הסכמתי מרגע שקיבלתי התיק... הוצע לו עוד על ידי קודמי... יכולנו לחסוך... וכיו"ב.

היו"ר חוכך בדעתו, מסתכל עלי ואומר: "מאה חמישים?"  

מה אגיד לו – "100"?

אני עושה פרצוף משלים – וכך נפסק. רק לחשוב שאם ב"כ התובע לא היה כזה ___ – הוא היה מקבל אפילו 350.

הקליינט שלו ניזוק כמובן פעמיים. פעם כששילם שכ"ט מופרז, ופעם כשהפסיד בפס"ד את שיכול היה להשיג בפשרה – רק משום שעוה"ד שלו לא יכול היה להודות כי גבה שכ"ט מופרז.

אבל גם עלי ללמוד, לא לקנות את הבטחון שבפשרה במחיר מופקע. 

ומאותה תקופה.

מגיעים לדיון בלשכת השופט. כמקובל אז. יושבים בה גם צדדים לדיונים אחרים, ומחכים לתורם.

השופט מציע פשרה. אני, כטירון מוחלט – לא משחק, אלא מסכים.

הצד השני מתחיל לעשות פרצוף לא מרוצה. הרי אם הסכמתי בקלות כזו, ודאי אהיה מוכן ליותר. השופט פונה אלי שוב ואומר שכדאי לי להתחשב ולהעלות... מעל להצעה שהוא עצמו הציע לפני דקות ספורות.

קלטתי את הטעות שלי, ולפני שאני חושב – אני מדבר: אני מעמיד את השופט על כך שהוא זה שהעלה את ההצעה. אני, מתוך כבוד לבית המשפט הנכבד, הסכמתי. הצד השני מנצל את הסכמתי כדי להתמקח על הצעת בית המשפט, והוא, השופט הנכבד – לוחץ על מי שקל – במקום על מי שצריך.

השופט נדהם. הוא אומר לי שמה שאני אומר הוא חמור מאד. אני מתנצל, כמובן. הרי עלי  לשמר את ההישג שבטלטול התודעה, תוך מניעת תופעות הלוואי השליליות. ואכן, הטקטיקה המאולתרת של אמירת אמת + התנצלות עליה, מוכיחה את עצמה. מאותו רגע אני יכול לשבת בשקט. המסר הופנם. הדו שיח מתנהל בין השופט לצד שכנגד בלבד.

וגם זה לקח שנלמד. אל תסכים לפשרה מהר מדי, אפילו אם השופט מציע אותה.   

משהו מלקח זה יישמתי גם מול לקוחות:

מתיישבים מולי צמד סוחרים שותפים, ומבקשים טיפול משפטי כלשהו.

אני נוקב את שכרי: "1000 ל"י".

"אולי 800?"

"סליחה, טעות שלי, 1200. עכשיו נתחיל להתמקח".

הרמז הובן.