על מנת להתמודד עם החסם החברתי (קישור לפוסט) ועם החסם שבשיטת ההוראה (קישור לפוסט), שבגללם ילדים אינם לומדים, ביקש קומניוס להבין מהי הפעולה הטבעית הכרוכה בלמידה, ולהציע אותה כמתודת הוראה בבתי הספר.

כמה פשוט והגיוני.

תחילה הוא הכיר בכך שהלמידה היא מהלך אקטיבי המתרחש אצל כל ילד וילדה לעצמם.

 שימו לב לשימוש החוזר בדימוי עולם הצומח (קישור לפוסט), וכרגיל - המשפט האחרון ששווה ציטוט:

עד כה בתי הספר לא לימדו את תלמידיהם לפתח את שכלם כמו עצים צעירים מתוך השורשים שלהם, אלא במקום זאת לעטות על עצמם ענפים שנקטפו מעצים אחרים, וכך, כמו העורב ממשלי אזופוס, לקשט עצמם בנוצות של ציפורים אחרות; הם לא עשו מאמץ לפתוח את אוצר הידע שחבוי בלומדים, ובמקום זאת השקו אותם במים ממקורות אחרים. במילים אחרות, הם לא הראו להם את העולם הממשי כפי שהוא קיים לעצמו, אלא רק את מה שסופר זה או אחר כתב או חשב אודות אובייקט זה או אחר. התוצאה היא שרוב האנשים אינם מחזיקים ידע אלא ציטוטים. 

אנו יודעים היום לומר שלמידה היא קשרים שמתהווים ונהרסים בין תאי עצב במוח. קשרים שנבנים או מתפוגגים אצל כל אחד ואחת בנפרד (קישור לפוסט).

ועל כן, אין אפשרות להעביר מבנה-ידע מוחי ממורה לתלמיד, במובן של העתקה או שכפול. ניתן רק לעודד הבנייה של מבנה דומה אצל הזולת.

מכאן שהמורים לא עוסקים ב"העברה של חומר", הורים לא צריכים לדאוג אם "הם יספיקו את החומר", ותלמידים לא צרכים לשאול "מה החומר לבחינה?"

אין כאן שום העברה ואין כאן שום חומר.

יש עידוד והכוונה של הבניית ידע כמהלך אישי ואקטיבי.