כשהייתי בת 20 היה לי רומן עם בחור בשם איתמר. איתמר היה סופר אינטלגנטי מאוד. הוא  האריץ את ריימונד קארבר ואת צ'ארלס בוקובסקי. הוא דיקלם את דניאיל הארמס ועצם זה שהיכרתי את הסופרים האהובים עליו הפך אותי לכשרה . לאיתמר היה עיבר מין מרשים מאוד - אפילו מאודמאוד מרשים  וזה בזמנו הפך אותו לכשר בשבילי. איתמר התגורר ברחוב שינקין מספר 66 בדירת 2 חדרים תלאביבית תיפוסית. אני עבדתי בבית קפה "שינקין 17"- כך שכול הסיטואציה המתוארת עד כה הייתה מושלמת מבחינתינו.

אחרי כמה שבועות של סקס מורדני וישיבות בבתי קפה עם ג'וינטים ודמויות  שהיום נושאים את שם "מובילי דעת קהל" איתמר התגלה כסובל מדיכאון תמידי חבוי היטב תחת מסכת חיי בוהמה, סקססמיםודינמו דבש.

בהיותי פצצת אנרגיה עם מוהיקן ועבודת ברמנית נחשקת מחלתו של המאהב שלי נהפכה למחשול רציני ביחסים השטחיים שלנו. למרבה הצער נעלצתי להפרד מאיתמר וסקס נהדר תחת כותרת:"לי זה אף פעם לא יקרה".

עברו 8 שנים. סגרתי עסק בהפסד של מעל 100.000 ש"ח חובות לבנק וספקים. פיתחתי תלות כלכלית בהורים שלי, התחתנתי עם גבר בעל עבר מפוקפק וילדתי את אנדרי. אומרים ש-3 ימים לאחר הלידה רמות הסרטנין המופרזות עקב הלידה יורדות ומגיע תקופה ... כמה ימים של חרדות קלות. במקרה שלי היו אלה חששות שמה ערבים מזוקנים יינסו לפרוץ לביתי ולגנוב את בני הבכור ( אני גרה ביפו). תמונה של אנדרי מחליק מידי המרושלות לא יצא לי מהראש. חששות מפני נושים שבאים לגזול ממני את בני בצורת עובדים סוציאלים מרושעים שבאים להכתיר אותי בתואר האם הבזויה של העשור. התקפי חרדה, פאניקה, קצרי נשימה והתקפי קור באמצע הקיץ הביאו איתם עוד מספר החלטות שגויות שגרמו לנפילה כלכלית נוספת. כשאנדרי היה בן חודשיים לא יכולתי להמשיך להניק בגלל הדיכאון הכבד שפקד אותי. לא יכולתי לדבר עם בן זוגי , מחשבות אפלות  ביקרו אותי מידי יום. לא פעם שקלתי לשים קץ לחיי על מנת שאנדרי לא ייצתרך לסבול את אימו המטורפת. עליתי 30 קילו במהלך חודשיים. בהיתי במסך טלויזיה בעיקר בסרטי מתח אמריקאים גרועים. חברי "היצרירתיים", "המצליחים","המודעים", היפנו לי גב. אימי לא מצא את המילים הנכונות לעודד אותי להמשיך, בעלי העדיף להעביר את יומו בעבודה פיזית קשה ובילוי לילי עם חבריו. אני בתורי פחדתי לענות לטלפון ולצאת לרחוב.כך נשארתי בביתי עם מטפלת של בני שסירבתי לשחרר מחשש שלא אוכל למלא את תפקידי כאם בצורה ראויה. פעם ביום הייתי ננעלת בחדר אמבטיה ובוכה בכי עילם חסר קול, שקט  ומלא דמעות. לבד על האסלה, שמנה, בודדה, עם המון סימני מתיחה על הבטן והתחת. ואז הגיע הקיץ.

ביפו יש חוף ים עליו מגיעים ציפורים מכול העולם להעביר את החורף. יש ציפור אחת שאני חובבת במיוחד . היא קטנה ומרחוק מזכירה את דוחיפת. היא יודעת לעוף במקום אחד כמו שפרירית ,להתכוונן על המטרה שלה ואז לצלול אל המים ולתפוס את הדג. תהיתי מה ייקרה עם היא לא תתחשב בסלע שיש מתחת למים ותתרסק - מה יקרה לגוזליה?....

אנדרי התעורר כול יום ב-6.30.

המטפלת הייתה לוקחת אותו לידיה ואני מתיישבת מול הטלויזיה. באותו יום היא אספה את תיק הים שלנו והודיע שאנחנו הולכים לים. אנדרי היה בן 6 חודשים וכבר התחיל לזחול במרץ בכול הבית. היא היתעקשה שנפשיט אותו ונניח אותו על החול הרטוב ליד המים. שיירות של ציפורים עזבו את חופי ישראל באותו יום.

new ways of thinking creat new kinds of thoughts

יאנה