שולחן של 2 גברים קצת יותר מבוגרים מאבא שלי מתיישבים במסעדה. נראו עם ראש טוב וניסו להצחיק (הומור אבות, רק אבות צוחקים מהבדיחות האלה) אבל זרמתי איתם לגמרי (הייתי אחרי הרבה טעימות של קוקטייל היום).
הם כבר שאלו את שמי וצעקו אותו לשווא בכל הזדמנות וברגע שהבדיחות כבר הפסיקו להצחיק הם ביקשו חשבון וקמו. הם ניגשו למנהל ובקול רם וצעקות היללו את השירות הטוב שלי ומנו בפניו את כל מעלותיי. במקרה הייתי לידו כשכל המהומה הזאת קרתה וכך גם המלצרים האחרים, הסו-שף, הברמנית והשוטף כלים. בהתחלה אמרתי תודה וחייכתי. אחר כך כבר התחלתי להרגיש לא נעים, ובסוף כבר חיפשתי לאן לברוח.
פתאום אחד מהם ניגש אליי ומתחיל לדבר איתי. שואל בת כמה אני, אני עונה לו, נראה לי כשאלה תמימה...  הוא שואל אם אני מהאזור. גם את זה לא פעם שואלים אותי. ואז הוא יורה: "ויש לך חבר?". אני צוחקת מהבדיחה... וכשאני קולטת שהוא רציני אני מחייכת ועונה שלא. כל העובדים של המסעדה עדיין שם, לידי, שומעים כל מילה, רואים אותי מסמיקה ונבוכה.
"גם לגיא שלי אין חברה עכשיו". איזה צירוף מקרים.. הוא שולף את הפלאפון ופותח את גלריית התמונות. "גיא הוא פסל" הוא מספר לי, ומראה לי תמונות של היצירות שלו. באמת דברים יפים. ואז הוא מגיע לתמונה של גיא. ומה הוא כבר מצפה שאני אגיד....?
"א-י-ז-ה חמוד!" אני אומרת ומתפללת שהוא יבין שחמוד אומרים על כלב. "אז אני אגיד לו שיבוא לפה" הוא חצי אומר חצי שואל, "בטח!! אני עובדת מחר ערב" אני עונה בציניות אבל זה מתקבל ברצינות. "אין בעיה אני אומר לו שייגש אלייך. גיא, קוראים לו גיא".

למחרת הגעתי למשמרת עם החולצת מדים הכי יפה שיש לי, סינר מגוהץ והקוקו הכי מחמיא שיכולתי לעשות. חיכיתי.. חיכיתי... אבל בסוף הבנתי! - הבליינדייט שלי הבריז לי:)