בלישכת התעסוקה ביקנעם יושב אותו פקיד בודד כבר יותר מעשרים שנה. והוא לא נראה מבוגר יותר ביום אחד ממה שהיה כשהלכתי להירשם לעבודה בין חופשים גדולים, אי שם בסוף שנות ה80'. הייתי צריך לשירותיו: משסיימתי את עניניי בלישכה המדוברת, שמתי פעמיי לכיוון הבית הישן, איפה שאמא גרה. כשהתקשרתי לשאול אם להביא משהו, אמרה שהיא רוצה שאבוא איתה לעמותה בה היא מתנדבת, אחר כך נחזור הביתה והיא תכין צהריים. הסכמתי, כבר הרבה זמן שהורה לא לקח אותי לעבודה. אבל ארוחת צהריים דחויה בשעתיים מצריכה היערכות מיוחדת, ולכן עצרתי בפלאפל שאבי, ממש קרוב, על הכיכר. המוסד הקולינרי הותיק ביותר ביקנעם - אולי הוא היה שם עוד לפני שהעיירה נוסדה.

ניגש אל חלון הדוכן "יש מוכן?" שאלתי. "דקה אני מכין לך", הוא ענה.

הם היו שני אחים, ואבא עיוור אחד. שני אחים - אחד אחראי ורציני, אחד חייכן ודון ז'ואן, אימת הנערות התמימות ביקנעם של אז. אפילו הגיע אל תמר, אחות של שלומי שהיה החבר הכי טוב שלי, עד שהתפרקנו. שני אחים שונים ודומים ואבא עיוור אחד שהיה לפעמים מאייש את הדוכן לבדו, מביא לך מה שרצית וממשש בידיו את המטבעות. אני לא זוכר שמישהו ניסה לסבן אותו, אפילו לא כשהיינו ילדים והלכנו לבית ספר "הדסים", עמוק בצד הישן, ה"תימני" של יקנעם. אולי כי בדמיון הילדים שלנו עיוורות נקשרה עם כח מאגי שאבוי למסתכן בזעמו.

והנה ינון ואני ילדים מחכים לפלאפל - ינון, שהיה חבר טוב בימי בית הספר ועכשיו אבא לשלושה ילדים, אומר יוחאי, אבא של ינון, שעכשיו מרכז את הפעילות בעמותה בה מתנדבת אמא, אחרי שפרש לפני שנים הרבה מחיל הים - עוד זכורים לי סיפוריו מהטבעת אח"י אילת.

והנה קופת חולים כללית, שהייתה קופת חולים יחידה בשנים ההן, כמה פעמים לקחו אותי לשם - עם חום גבוה, עם פצע פה ועם חבורה שם. והייתי יושב בספסל העץ הישן, ילד שרגליו בקושי מגיעות לריצפה ומחכה, מביט בעיניים משתאות בכרזות נגד עישון של נשים הרות (צדודית של אישה הרה נראתה לי כמו קימור מופלא של חוקי הפיזיקה כבר אז) ובעד ארוחות קבועות, כרזות פשוטות פשוטות וחלומיות שהיו תלויות על אותם קירות עוד משנות ה'70, כך נידמה, למרות שקשה לדעת - הזמן עובד קצת אחרת בעיירות קטנות. והנה הגן שליד קופת החולים, המקום השקט והשליו ביותר בעולם. והנה אני לוקח את אחי הצעיר אל הרופא, בתקופה שבה עוד חשבנו שאפשר להציל אותו.

 והנה מחסן כלי הגינון של המועצה, היכן שהיינו מתאספים לקראת פיזור לעבודות חופש גדול אחרי שאבנר מהלישכה היה שולח אותנו, והנה האוטובוס שהיה לוקח אותי לפנימיה בימי ראשון בשש בבוקר, בן 12, חצי מסתובב בכיכר ויורד למושבה, היעד המועדף לטיולים של שבת בצהריים - הייתה להם פינת חי עם טווס שהיה מסעיר אותנו בכנפיו המקושטות ומגרש כדורסל שהיינו משחקים בו עד שהיה בא מישהו מהקיבוץ לגרש אותנו. והנה אני ביום העצמאות של 88 או 89, הולך לבדי ומבטיח לעצמי ולכל קהל האנשים הנוהר במדרחוב המאולתר שעוד אהיה משהו. והנה הדרך אל הבית של עינבר, שהתאהבתי בה כמוכה קסם, בן 16 שמבטיח לעצמו שהוא יהיה משהו. שנים אחר כך עוד ריחף הצל, והיינו נפגשים במקרה והייתי מנסה לענות על הבקשה שדמיינתי בעיניה במסר משלי שאומר שאם תציע לי שוב "אתה רוצה לנסות?" להתנשק, כמו אז, כשישבנו בחצר בית הספר בשעת ערב מאוחרת, אולי לא אוריד את עיניי במבוכה ואמצא נושא דחוק אחר לדבר בו. והנה אני, הלוך וחזור אל בית הספר היסודי, שנים על שנים - -

"מה לשים לך במנה?"

"הכל חוץ מחמוצים"

ואכלתי בשתיקה, את הפלאפל ואת הזיכרונות ואת אור הסתיו ואת ריחם מנבא הגשם של האורנים. כמה זמן עבר לא ידעתי - הזמן עובד קצת אחרת בעיירות קטנות.

שילמתי, והלכתי לפגוש את אמא ואת יוחאי בדרך לעמותה, תוהה אם האח הרציני והאחראי יודע מה באמת היה במנה הזאת שהכין, במיוחד בשבילי.