כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים

    אני אפרסם כאן את הסיפורים שלי ומפעם לפעם גם מאמרים.

    את הסיפורים שלי גמרתי לספר.
    נותרו מאמרים. ומוסיקה שאני אוהב.

    0

    לאקאן - על קצה המזלג. 5

    0 תגובות   יום שישי , 26/9/08, 08:25


    השפה והלא מודע

    מעצם העובדה שמדברים על דבר מה, הוא מתחיל להתקיים ברמה של השפה ונעלם ברמה של המציאות, של הדבר עצמו. הדבר במציאות לעולם לא יהיה דומה למה שדיברנו עליו.

    פרויד שאל היכן נעצרות המלים. זו הייתה לגביו שאלת מפתח. ומגיע להבחנה שבין "ייצוגי המלים" ל" ייצוגי הדברים" לאקאן מתחיל בקביעה לאנשי המקצוע הפסיכולוגים " הלא מודע זמין אך ורק באמצעות השפה"

    אם כל כמה שמנסים ליחס לו מערכת של אוסף דחפים נטולי מלים אסור להתפתות. הלא מודע הוא מילים.בעוד פרויד מקים בתוך המודלים הנפשיים מחסומים נגד השפה ומאפשר לה פעלולים מילוליים ב"פשר החלומות" לאקאן עומד על דעתו " הלא מודע מובנה כשפה" חיפוש אחר שפה תיאורטית ואחידה היא חסרת חשיבות.

    פרויד מתייחס לסימבולי כיחס קבוע. סמליו הם משמעויות שקפאו וזהות לכל בני האדם בכל התרבויות עד שבחלקן אין צורך לבחון אותם דרך מערך האסוציאציות של המטופל. לאקאן חושב שהסמלי הוא מערך מבני על אישי המשתמש במדיום הדיבור האינדיבידואלי, יוצר זרימה דו כיוונית מתמדת בין התשוקה הפנימית להיתרים חברתיים. לדוגמה הוא מביא את לוי שטראוס המזהה את השפה עם החוק החברתי.

    הלא מודע איננו מקום מושבן של המשמעויות הלא מודע גם איננו מקומו של האינסטינקט. רבים פירשו כך את פרויד. אצל לאקאן המשמעות = סמלית ציורית ויחסית. אין לה משמעות קבועה. הסטרוקטורה יוצרת משמעות אבל איננה "המשמעות". אין משמעות אחידה לכולם. כל משמעות אינדיבידואלית.

    המלה תוחמת מסביב למשמעות. אפשר להביא דוגמה בת ימינו  אנחנו אומרים לעתים קרובות " אני מדבר באינטרנט. אני פוגש אנשים באינטרנט. המציאות התרחבה. משמעות המלים שונו. אני לא מדבר באינטרנט, אני כותב. אני לא פוגש, בדרך כלל, אני מכיר בכתב.

    "כתב החרטומים של ההיסטריה, מפגני הפוביה, מבוכי הכפייה, קסמי האין אונות, תעלומות העכבה, נבואותיה של המועקה, דיני הענשה עצמית, הסוואות של הפרוורסיה, אלה הם הרכיבים ההרמטיים שקריאתנו פותרת, שהדיאלקטיקה שלנו נותנת להן מחילה עד לפתרון למסתורין ולחסד הדיבור"מכאן הולך לאקאן אל תורתו הבלשנית של דה סוסיר יחבר אותה למשנתו של פרויד ויצא ממנה עם תורה חדשה משלו. כעת צריך לנסות להסביר סימולים שלאקאן מרבה להשתמש בהם כשהוא מדבר על שפה, מסומן ומסמן. Sעליון באות גדולה מתחתיה קו ומתחת לקו s באות קטנה.

    מה שלקאן מסמן בקיצור הוא סימן שיש לקראו כ: מסמן מעל מסומן.  המסמן בא לידי ביטוי באות גדולה המסומן נסוג לעמדה תחתית ומצטמצם. המסמן, מעבר להיותו מערכת סגורה הוא בעל כוח אקטיבי החולש על המסומן.  " מסמן הוא זה, המייצג את הסובייקט עבור מסמן אחר" להיות אדם או התחושה" אני בעל אישיות" נובעת מן הצו המנציח את עצמו המניע את שרשרת המסמנים. או כמו בדוגמה  מעוררת צחוק שהביא לאקאן,  התרנגולת היא דרכה של הביצה ליצר ביצה אחרת.

    הוא מתווכח עם האמרה של דקארט "אני חושב משמע אני קיים"  ואומר " אני מדבר משמע אני קיים"  אם לא היו לי מלים לא היו לי מחשבות. המלה קודמת לכל ונותנת את הביטוי לכל. " אני חושב היכן שאינני, לכן אני קיים היכן שאינני חושב. אינני קיים כל אימת שאני מושא המשחק של מחשבתי. אני חושב שהנני שעה שאינני חושב שאני חושב" זו נתינת הכוח בידי המסמן שלאקאן קובע את חשיבותו הבלעדית.

    המלה. כל החפץ ליצור מודלים של הלא מודע יהא עליו להיות קשוב לצלילי המבנה כל אימת שנשמעים קולות אנושיים. בין בכיו של ילד ובין שיחה רבת רכיבים של בוגר. המסמן הלאקניאני איננו מונח טכני רגיל. הוא חודר אל תוך כל המונחים האחרים, נוסך בהם עצמה ומניע אותם בביצוע תפקידם. לאקאן קורא לדברים " חוק המסמן"השפה קיימת בעולם שאנחנו באים אליו. היא קיימת מהרגע בו הבכי מביא אלינו "אחר" שיספק את צרכינו. הצעקה הופכת לקריאה ואחר כך לתביעה. האם, היא זאת המייצגת עבורנו לראשונה את " האחר הגדול" מונח מפתח בתורתו של לאקאן."איוויו של האדם מוצא את מובנו באיווי של האחר....

    האחר הוא המקום שבו נוצר האני המדבר יחד עם זה השומע. מה שאומר האחד הוא כבר תשובה  

    לאקאן מבטל למעשה את החיפוש אחר הראשוני, החיפוש אחרי האירועים המוקדמים המעצבים שבהם ניתן לעגן הסברים קליניים וסיבות מנטאליות. ההתייחסות אל המסמן, רק בה יש את הראשוניות. כל מה שמדברים עליו, מתקיים ברמה של השפה ונעלם ברמה של המציאות, של מה שמדברים עליו. השפה הופכת לעיקר. השפה מוחקת את הדבר.

    המילה היא המוות של הדבר. מחיקת הדבר על ידי המילה קשור לממד החסר הסמלי. סוג של סירוס. כל מפגש בין אישי הוא צורך בהקסמת האחר. השפה משמשת להקסמה. השפה, המלים משמשות להסתרה ולא לגילוי אמיתי. התייחסותו לטקסט הכתוב ולהיעדרות וליש תורמת לקריאת ציור, גם בו מתנהל המגע בין האין ההקסמה ופתרון האיווי. הציור הוא שפה המדברת אלינו בדרכה שלה.

     העולם איננו אוניברסאלי אלא עולם השיח. אין משמעות קבועה בתת הכרה, אין סמלים קבועים. המשפט, סיגר הוא רק סיגר מתאים להבחנתו של לאקאן. לא כל דבר ניצב הוא בהכרח סמל פאלי  סמלי, דמיוני, ממשי....ואמיתי

    פרויד חילק את המבנה הנפשי לשלוש: סתמי id  אני  ego ואני עליון super ego כשהאני העליון יכול ליהפך לאלים ב והרסני בדחיפת האני למשאלת מוות. האני הודף את  האני העליון  על ידי הסבה למאניה.פרויד אמר שאם ה"אני העליון" דומה לאטילה ההוני  ה"אני" הוא מלך קונסטיטוציוני שבלי אישורו לא עובר שום חוק.

    לאקאן שינה את השמות והמשמעויות וקרא להם סמלי דמיוני וממשי. אין במכלול האנושי כל הגבלה לגבי מרותם. הם זמינים לחקר התפקוד הנפשי הרגיל לא פחות מכפי שהם זמינים לטיפול בנוירוזה או פסיכוזה. 

    אצל לאקאן, הדמיוני הוא הסדר של ההשתקפות במראה, ההזדהות ויחסי הגומלין. זה אותו מימד בו רוצה היחיד. חותר לא רק לרצות את האחר אלא להמס את אחרותו על ידי שהוא נהפך לבן דמותו. הדמיוני הוא במה לניסיון נואש  להיות ולהיוותר " מה שהנו" אך צובר גם את כל המקרים של דומה ל...  זהה ל... זהו מקום הולדתו של האני האידיאלי הנרקיסיסטי.

    הדמיוני יוצר גישור בין פעולות נפשיות המופנות פנימה לבין אלה המופנות החוצה. הוא קשור לאובייקטים של התפיסה ושל האובייקטים הפנימיים." כל היחסים הדו צדדיים טבועים בחותם סגנונו של הדמיוני" הסמלי הוא מחוז השפה, הלא מודע, האחרות השומרת על שונותה. מבדיל מן הדמיון לאחר.

    "דבר אינו קיים אלא על יסוד משוער של נפקדות. דבר אינו קיים, אלא במידה שהוא אינו קיים" הסמלי והדמיוני הם צמד ניגודים ותלות הדדית. הממשי איננו זהה " למציאות" הממשי הוא זה הנתון מחוץ לתהליך הסמלי, וניתן למצאו הן בעולם הנפשי והן בעולם החומרי.

     הממשי איננו מצפה לדבר מן הדיבור. הוא כאן. הצונאמי או ההוריקן הם הממשי, כאב גב הוא מהממשי.

    הפסיכואנליזה איננה ולעולם גם לא תהייה אידיאליזם. לנפש יש כישורים אינטגרטיביים, והמטפל יכול לשתף אתם פעולה, אך אין ממלכת-שלום שבה מגיעים כל הרוחות והשדים אל המנוחה. האנליזה היא אויב האשליות.

    הסמלי הדמיוני והממשי מווסתים דרך קבע את לחציהם הפנימיים זה ביחס לזה. הסדר הדמיוני איננו זהה לתחום האשליה. מבני הדמיון היוצרים את הדמיוני הם בעלי עמידות גבוהה ובעלי השפעה בתוך הממשי.

     למרות  שלסמלי עדיפות על פני הדמיוני  הרי שהדמיוני הוא שמקנה למטפל תוכן. לאקאן משתמש בכתיבתו בנושאים אלו במלים  tuche'   ו automaton הלקוחים ממשנתו של אריסטו על פניו נראה שלאקאן הפך את משמעות הדברים אצל אריסטו. Tuche'  משמשת אותו לציון מפגש עם הממשי ואילו  automaton כרשת מסמנים.

    הממשי עשוי להיות מוסבר כ"טבע"  והמסמנים מרמזים על נוכחותו של סובייקט אנושי.  המפגש עם הממשי יכול להיות אירוע מיטיב או ביש מזל הפוקד את הסובייקט אך אינו ניתן לצמצום לתוך המסמנים המגדירים אותו.

    שם האב הנו סמל הסמכות המחוקקת והמענישה כאח. הוא מייצג, במסגרת הסמלי, את הדבר שעושה את הסמלי לאפשרי. את כל הסוכנויות שהטילו מגבלות קבע על איוויו של התינוק ואיימו בעונש –באמצעות סירוס -  על הפרת חוקים.

    זהו סוכן החוק הראשוני המקנה לשרשרת המסמנים את ניידותה ואת קשרי הגומלין שלה. שם האב הוא "מטפורה אבהית " המתקיימת בסימבוליזציה, ועל כן נוסכת כוח בתהליך המטפורי הכולל. שם האב מותיר בהיעדרו חור ביקום הסמלי. תהלך המוביל לפסיכוזה.

     הטיפול הפסיכואנליטי איננו מחפש את " האמת"  הדבר החשוב הוא לומר מה נכלל בעולם האנושי, וכל הנכלל בו "אמת" אין לטעון שהסמלי אמיתי יותר מן הדמיוני או מן הממשי המתיימר לחפש אחר האמת עתיד לגלות כי הדמיוני הסמלי והממשי הנם שילוש לא מקודש ואפשר בקלות להחליף את שמם ל " הונאה, היעדרות, ובלתי אפשרי".

     החיפוש הוא אחרי העולם לא כפי שהוא בעיני המדען, המטפל, אלא העולם כפי שהוא היה הווה ויהיה עבור הסובייקט המדבר. האמת היא  תולדה של תהליך הסמנה שלם. מה שהופך מצעד של מסמנים לאמיתיים זוהי פעולת התת מודע על השפה.

    במובן זה האמת מנוגדת לדייקנותם של מדעים מדויקים. האמת עשויה לא אמת. ההווה עשוי לא הווה. כזב ושקר אינם מהווים נוגדי אמת. לאקאן מביא את אראסמוס וספרו " בשבחי האיוולת"  כמי שהיה ראשון והבין שעל ידי שנוי בן האדם למסמן אתה עשוי לשנות את מהלך ההיסטוריה. חשיבותה של הסאטירה שלו תמונה בעובדה שהוכיח בה שאפשר לישב מתחמי הסמנה שנחשבו כבלתי מתיישבים יחד. שפת האיוולת ושפת ההיגיון.

    על האמת אומר לאקאן כבר אמרתי כל מה שניתן להגיד עליה. לא קיימת מטה-שפה ולעולם שום שפה לא תוכל לדבר את האמת על האמת, מאחר שהאמת מושתת על העובדה שהיא מדברת, וכי אין לה כל דרך אחרת להשיג זאת.

    משמעותו של הפאלוס.

    לאקאן אינו מקבל את הנחתו של פרויד בנוגע למיניות. הוא אינו עוסק בנטיות ובסיווג המין. הארוס של לאקאן אינו מוצא את ביטויו בתחושות פיזיות או מצבי תשוקה נפשיים ואף לא באזורים הטרוגניים. תורתו לא תעזור לסקסולוגים לגלות את אזורי הגוף הגורמים להנאה.

     בניגוד לפרויד הוא איננו רואה בליבידו את עקרון החיים עצמם. לגבי לאקאן קיים רק 

     האיווי

     איווי הוא הכוח המשוער, הבלתי ניתן לרוויה, המתדלק את מנגנון הטרנספורמציה הנפשי. הגוף קיים, כמובן, כל איבריו, שאינם שווים זה לזה  ולא כולם מיניים. הממד הסמלי יכול להכיל סמלים בלבד. האיברים יכולים להיכלל בתוכו רק לאחר שעברו סימול. ומרגע זה הם כפופים לחוק כי שום מסמן אינו מתקיים כשלעצמו.

    הפאלוס של לאקאן איננו פין. אלא סמל עתיק. מעניין לראות שבימיו של פרויד כשכתב על  שד,  פה, פי הטבעת והנרתיק, בשפה שהייתה נימוסית בימיו, הפאלוס התקבל בהרמת גבה. כלומר הייתה תחושה של דבר מה שמתחת למלה. 

     לאקאן אומר לכן, גם אם נסכים שהאיבר הזכרי הנו בעל יכולת מיוחדת ליצור מובן צריך להבחין בין הפין הממשי והפאלוס הסמלי. ניתן לומר כי מסמן זה נבחר, משום שהוא הבולט ביותר בממשי של ההזדווגות המינית, כשם שהוא סמלי ביותר במובנו המילולי.

    ניתן לומר כי בזכות תפיחתו זהו הדימוי של הזרימה החיונית בהפריה. איבר הזכרות מכיל יותר מדי אי וודאויות. הוא יכול להיות קשוי או רופס. פריקתו עלולה להתרחש בטרם עת או בהשעיה ללא הגבלת זמן. הוא יכול להיות קצר, מלווה במשאלה שיהיה ארוך, או ארוך במשאלה שיהיה קצר. הוא אובייקט המכיל בתוכו פחד, גועל, הערצה קנאה. יכולת גיוון המבטלת אותו מלהיות הסמל.

     לאקאן מתעקש על פאלוס כדי לשמר ניטראליות. פרויד דיבר על הקשר המשולש בין הילד להוריו בגילים שבין שלוש לחמש. במרכזה של הדרמה מצוי איבר העונג עצמו ופנטזיית הענישה על ידי סירוס מילאה תפקיד מכריע במאמציו של הילד להבין לא רק את ההבדלים האנטומיים אלא גם את המגבלות המחמירות אשר הוטלו על חתירתו לסיפוק.

    פרויד יחס לחרדת הסירוס משמעות גדולה. בעוד אצל הבנים נסב על אירוע מעניש עתידי הרי אצל הבנות הדמיון התרחש כבר. הבנים והבנות משוכנעים שלשניהם היה פין. האימהות איבדו את מה שהיה שלהן.

    הפאלוס הוא הבטחה למשמעות שהובטחה על ידי הגוף. עבור ילדים משני המינים הוא סמל, אשר מינו הזכרי הוא עניין שולי בלבד. בבוא הזמן מתגלה אצל הילדה הדגדגן, ואף הוא מקבל תפקיד כמסמן, אולם אין הוא יכול להיות מסמן ראשוני.

    האובססיה הפאלית סללה את הדרך, רק איבר אחד יכול לטמון בחובו משמעות.מה שנעדר במציאות מתקיים בפנטזיה. הפאלוס הוא מה שנשים רוצות, ומעבר לדמיוניות המשאלה יש להן דרכים להשיגו על ידי הפנמת איבר הזכרות בגופן בשעת משגל ובעקיפין על ידי שהן יולדת תינוק. דהיינו פאלוס חלופי, הנע בתעלת הלידה בכיוון הפוך. תמונת העולם אם כך אינה לוקה בחסר. כך שלפות, לרחם לשדיים ולזרימה המחזורית אין, וגם לא צריך שתהיה כל נימה סמלית עצמאית.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דני.ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין