געגוע/ יעל פריאל
ופתאום הרוחות הללו של חורף הסתיו המנשבות מנסרות דרך חללי ליבי הקרוע לרווחה
פוערות בשתיקתן החד - משמעית, במרווח הזה, שבין הכמיהה לריק
בין הגעגוע לבין כל מה שאי - אפשר מירב הגיעה אלי דרך המלצה ממתאמנת שלי עוד מראשית דרכי כמאמנת. זמן רב עבר מרגע שקבלה לידייה את הטלפון שלי ועד שיצרה אתי קשר (סיפור ידוע ומוכר, הראוי לפוסט בפני עצמו :)). בשיחת הטלפון דיברה מירב ממושכות על רצונה באימון שיקדם ויזניק אותה מהבחינה המקצועית. מירב בראשית שנות השלושים לחייה, גרושה טרייה, דיברה בלהט על שאיפתה לעסוק במקצוע ניהולי, על היכולות שלה והשאיפות ...
במפגש ההכרות, תוך כדי שאילת השאלות, המבקשות לברר לעומק את מטרות האימון והפער בין המצוי לרצוי, עברה עם או מבלי משים לדבר על הבחור "שלה", זה שליבה נתון לו. זה שכל סביבתה הקרובה, האיכפתית שבה וטענה באוזנייה שהוא, לא בשבילה. שרק כאב לב יהייה לה ממנו, פעם אחר פעם וחוזר חלילה, אבל "הם לא מבינים " התקוממה נסערת כנגדם " רק אני יודעת באמת מה שביני לבינו. את כל הדינאמיקה, כל הניואנסים וכמה שהוא באמת אוהב אותי..." כן, רק מירב ידעה. הכי טוב לעצמה, הכי מכאיב ליגונה. במפגשים הבאים כשהתעמתה מול עצמה, בדמעות בעינייה החלה לחלחל בה ההכרה, שלעיתים - מה שהלב תובע לעצמו בעוז אינו בהכרח גם מה שבריא לו או לבריאותו הנפשית ( וגם לזו הפיסית, מה לעשות ?! ) של בעליו.
מטרת האימון, לפחות זו המוצהרת בשיחת הטלפון הראשונה נותרה כסיסמא ריקה על הקיר. מירב לא הייתה מסוגלת להקצות אנרגייה לדבר וברור שלא לגייס את המשאבים הנחוצים לקידומה האישי וכל ימייה עברו עלייה במחשבות על הבחור שעל ליבו נלחמה וכל כך רצתה. אבל לעיתים גם מה שכל העולם ויהייה אמפטי ככל שיהייה, מנסה לאמר לך, אינו נשמע. ולעיתים דווקא אדם "זר ", המגיע מהחוץ לכאורה ומקשיב לך באופן חסר פנייות, יכול לשוב ולהשמיע באוזנייך את אותם הדברים, שאת עצמך, אתה עצמך אמרתם זה עתה. לשקף לך, עד כמה את מוליכה עצמך בכחש, בדרך ללא מוצא, שהפגיעה בה מסומנת מראש וצפויה. מעין כרוניקה של מוות ידוע מראש. כמו הרגל של השולחן, שברור לנו שאם לא נסטה בזמן ממסלולנו "נתנגש" בה, אך קשה עליינו הסטייה הקטנה הזו, קשה לעיתים יותר מן המכה הצפויה.
וכן, מירב הכירה בסופו של דבר את שליבה כבר ידע היטב ועם כל כאב הקריעה מחייה של אדם שהיו לה רגשות עזים כלפיו, הבינה שאין לה ברירה. שעלייה להנתק מהאילוזייה, הגוזלת ממנה את מירב האנרגיות שלה ומסבה לה עוגמת נפש על בסיס יומיומי. אבל מירב אינה היחידה. בכולנו כמעט מתגוררת לה מירב כזאת (במינונים משתנים ) ובכלל זה בכותבת שורות אלה. כאנשים בשר ודם אנו ניצבים לא אחת בפני קריעה שכזאת, כשמצד אחד הלב והרגש קוראים לנו לא לוותר ולהיצמד בכל מחיר לחיקו החמים של מושא חלומותינו לבין ההבנה והמודעות למחירים וההשלכות הנודעות להיצמדות שכזו למוכר, הישן והקל. קל - אמרתי ?! כן, כי פשוט הרבה יותר להקשיב ללב גם אם המחיר כואב גם אם ההשלכות מצמצמות את האפשרות לעתיד טוב, וגורמות לנו לבגוד בעצמי שלנו. זה היודע. זה האחראי, המחוייב לבחירותינו לרווחתנו הנפשית - לחיינו.
והדילמה הזו הוותיקה והמוכרת בין הלב או הרגש לבין ההיגיון כוחה יפה לא רק לעניינים שבינו לבינה. כמה פעמים אנו בוחרים להישאר במקום עבודה, כשברור לנו שהוא אינו מיטיב עמנו. אינו מאפשר לנו מימוש עצמי או סיפוק, אינו מסב לנו עניין והנאה- כן, כן על עבודה אני מדברת. כי גם כשאנו מגיעים לדבר על עבודה , אנשים נותרים צמודים למקום, המבטיח להם הכנסה קבועה (ולא אחת גם גבוהה) תנאים או אפילו יחסים טובים, וכל זאת במחיר של וויתור על האפשרות לעסוק במקצוע, שיאפשר לנו לעסוק במקצוע שיאפשר לבטא את האיכויות היחודיות לנו, להתבלט במה שאנו הכי טובים בו. להנות. ובכך גם להסב הנאה למי שיכול לצאת נשכר משירותיו של אדם, המסור לעבודתו ואוהב אותה.
ההיצמדות הזו לאזור הנוח במערכות יחסים, או בעיסוק המקצועי היא האזור שבו אני מתמקדת הן באימון האישי והן בזה העיסקי. המודעות שמפציעה מאפשרת להבחין בין שאר התשומות בין מה שאנו רוצים (או רוצים על פניו )אבל לא תמיד מיטיב עמנו באמת, לבין האפשרות להחלץ מהאזור הנוח והמוכר אך הטובעני, התוקע והמתסכל כל כך ולפרוץ לנו דרך חדשה.
דרך המאפשרת לנו הבנה עמוקה שהיכולת להכיר, לוותר ולהשתחרר ממה שאי- אפשר רק פורצת בפנינו את הדרך לגלות אין - ספור איים של אפשר.
- © כל הזכויות שמורות ליעל פריאל -
ולסיום אי - אפשר ללא טיפ, לקראת השנה החדשה ולכל העומדים והעומדות, בפני דילמה מכריעה, בה כל בחירה באופצייה כזו או אחרת, תהא מלווה בהכרח במחיר/ים לא פשוטים. הגוף שלנו בד"כ אינו משקר ויש האומרים שהוא חכם יותר מהשכל ו/או ידע שרכשנו. הוסיפו לכך את העובדה, שהמוח שלנו אינו מבחין מבחינת התחושות בין דימיון למציאות והרי לכם תרגיל רווח בדימיון מודרך.
בחרו לכם זמן בו אתם יכולים להיות לגמרי לבד, נתקו ניידים ואת כל שאר המסיחים. שימו לכם ברקע מוסיקה מרגיעה, שבו או שכבו (כל אחת/ד לפי הנוחות ) במקום נעים ושקט. עצמו את עיניכם, קחו מספר נשימות עמוקות והרפו בהדרגה כל איבר ואיבר מגופכם (רצוי להתחיל מכפות הרגליים וכך לעבור בהדרגה דרך כל האיברים, עד שתחושו רפויים רפויים וקלים קלים, כמו נוצה ברוח )
דמיינו את עצמכם בסיטואצייה של האופצייה הראשונה. לדו"ג אתכם נשארים עם אותו בן זוג או במקום העבודה הנוכחי (בו אתם חשים מפוספסים ). ראו בדימיונכם כיצד אתם ניראים, לבוש, שיער, מיקום, האנשים המצויים סביבבכם. מה הם אומרים, מהם היחסים, האווירה. השתדלו לרדת לפרטים ככל הניתן וממש לחיות את הסיטואצייה בדימיונכם.
עכשיו שימו לב לתחושות, העולות מגופכם. כיצד אתם מרגישים ? האם טוב ונעים לכם, או אולי אתם חשים באי- נוחות או אפילו כאב או דקירות או לחץ או כל תחושה אחרת, באזור מסויים בגופכם.
כעת דמיינו את האפשרות האחרת. גם כאן נסו לרדת לפרטים ולהעלות בדימיון תמונה של מציאות אפשרית לדו"ג, ביחס למקום עבודה חדש. מהו תפקידכם שם ? מה אתם עושים באותו רגע ? כיצד אתם נראים, מרגישים... עם מי אתם מדברים או אולי אתם לבד. כיצד נראה המקום. מהי האווירה השוררת בו וכיצד היא משפיעה עלייכם ? - איך הגוף שלכם מרגיש עכשיו .... ?!
נו יקיריי ואם הגעתם עד הנה, כל שנותר לכם לעשות הוא - מצא/י את ההבדלים :) !
הגוף שלנו הוא ידיד מהימן למדו להקשיב לו ולסמוך על התחושות והאותות, שהוא מעביר לכם ! שתהייה לכולנו שנה נפלאה ומוצלחת. שנה של קבלת החלטות הנותנות משקל לקריאת הלב וההגיון במשולב.
ממני יעל פריאל, מאמנת אישית ועיסקית לחיים מנחת קבוצות אימון למודעות וצמיחה אישית. ט.ל. 052-4309800 |