דעת יחיד
פוסטים פופולאריים
-
אנחנו המדינה הכי חומניטרית שיש!!!
16/1/09 | 1030 צפיות
-
מגיע לנו מברוק
10/6/07 | 2492 צפיות
-
דו"ח שבועי - מה נעשה בשטחים הכבושים
14/5/07 | 4719 צפיות
-
על כוחה של הרשת /או: מדוע ברשת לא צריך קליה להסרת כתמים (אבל בחיים כן)
3/10/10 | 1897 צפיות
-
סותמים פיות
11/5/07 | 3745 צפיות
-
תוכן, שיווק ומה שביניהם.
26/6/07 | 2869 צפיות
פוסטים אחרונים
- על כוחה של הרשת /או: מדוע ברשת לא צריך קליה להסרת כתמים (אבל בחיים כן) 3/10/10
- למה כולם מזדעזעים שאחמדיניג'אד קרא לנו מדינה גזענית 20/4/09
- ישראל 2009, יורים בשביל להרוג 19/4/09
- מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על עצמכם בראי? 20/1/09
- אנחנו המדינה הכי חומניטרית שיש!!! 16/1/09
- המלחמה בעזה - מה אתם עשיתם בשביל המדינה? 29/12/08
האמת היא כאן.
הציור הבא הוא של רפאל - אמן הרנסנס מהמאה ה-14. הציור נקרא "אסכולת אתונה" (the school of athens)
הציור יוצר חוויית צפייה מרגשת ורב חושית גם בגלל גודלו הבלתי נתפס וגם בגלל תוכנו:
כל הוגי-הדעות, על כל אסכולותיהם ותפיסותיהם בתוך מסגרת אחת.
במרכז הציור אפלטון ואריסטו (למטה בהגדלה)
אריסטו (מימין) - בתנועת יד כלפי מטה - מציג את האסכולה הארצית, הגשמית, הפיסית.
אפלטון (משמאל) - בתנועת יד כלפי מעלה - מציג את האסכולה הרוחנית, השמיימית.
הציור עצמו מהווה תפיסה הוליסטית, שכוללת את כל התפיסות גם יחד ומאפשרת להן לחיות זו לצידה של זו גם אם הן סותרות האחת את השניה.
האמת כוללת את כל התפיסות הללו גם יחד.
וקוריוז קטן לסיום: אפלטון מוצג כאן בדמותו של ליאונרדו דה-וינצ'י והרקליטוס בדמותו של מיכלאנג'לו. (בקדמת הציור, שעוּן על קופסא). תמיד כיף לפרגן לחברים.
|
- Technology by
- מדורים
- העמוד הראשון
- הייטק
- שוק ההון
- וול סטריט
- טקניישן
- חיסכון לכל ילד
- קריירה
- דין וחשבון
- צרכנות
- עורך דין תכנון ובנייה
- מדיה ופרסום
- החזרי מס לשכירים
- אלי סאסי קידום אתרים
- כלים שימושיים
- התראות RSS
- כל הפרשנויות
- האימייל האדום
- כיתבו אלינו
- תקנון האתר
תגובות (109)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
פרידה וסינדי מדברות
כל אחת על האמת שלה
ותודה לשלומית, מורת דרך וקוראת בקפה שהאירה לי את הדרך עד פה.
יוחזר הקול הנשי לקידמת המסך.
אני כבר חצי מאוהבת בך, אבל את בטח יודעת את זה.
תודה על הפוסט הזה, פשוט מקסים, ואת עוד יותר.
פוסט מקסים המחובר לאמת שכאן:
המדריך לחיים בעיר (3), הבדידות על-פי הופר ומאנה
זה ספר שכולו מורכב מיצירות אמנות שמתארות נשים קוראות...כשדיפדפתי בו חשבתי שהוא נהדר.
אגב איפה אתם משיגים תמונות באיכות כזו? את האחים צ'פמן הצלחתי למצוא רק כתמונה קטנה שלא ממש אפשר להנות ממנה :(
יוד
תודה יוד יוד, בכיף :)
מה זה הספר הזה?
יש לך מה לספר לי עליו?
אחלה פוסט - לי משום מה הציורים של הירונימוס בוש הזכירו את הפסל של האחים צ'פמן
ואם כבר תמונות יפות של נשים קוראות, יש ספר שלם יפהפה שרק המחיר שלו מנע ממני מלרכוש אותו...
http://www.amazon.co.uk/Reading-Women-Stefan-Bollmann/dp/1858943329
תודה על פוסט משובח, למדתי הרבה
יוד
ברור שאני אעזור - שלחתי אליו מייל והוא התנצל שאיו לו ממש אתר מלבד משהו שבנה פעם והזניח אבל הוא עדיין עומד... http://benalfa.tripod.com/id9.html
ובאופן עקרוני אם תרצי ליצור איתו קשר אני אקשר אתכם.
דורון.
הציור יפהפה ותודה רבה.
גיגלתי את השם שלו וכל חיפושי העלו חרס :(
יש סיכוי שאתה יכול לעזור לי עם זה?
הרהורים !
צויירה לפני שנים רבות ע"י הצייר Benjamin Alfa-Rich היושב כיום באיטליה.
תודה לכל הכותבים על פוסט מאלף.
עונג צרוף.
האמת היא ש"עגבניה עם שמן זית ובזיליקום הולך בן-זונה ביחד."
פשוט אי אפשר להתווכח על זה.
רגע.
אתה מדבר על עגבניות עם בזיליקום ושמן זית?!?!
ואני אחזור לכותרת של הפוסט:
האמת היא כאן.
אם כבר מדברים על האמת כאן הרי
הבעיה של השטחת התרבות לאמת אחת חד מימדית וחסרת משמעות היא הפרוייקט הדה-קונסטרוציה הגדול של תנועת המחשבה פוסט-מודרנית.
כך שהזרעים לדעתי אינם ב"הקמת המדינה" ובחטאי אבותנו אלא דווקא מהתפתחות והגדילה של תפיסת העולם האנושית כולה. התפתחות שחייבת היתה לעבור את התקופה שלנו בה זרם החשיבה היחסותי (הכל יחסי, אין אמת אחת אלה פנים רבות לאמת ולפירוש האמת "הכל הולך" גם בלנדר) הוא בעל עוצמה בתרבות שלנו.
אבל הרוח האנושית באמת היא גם בעלת יופי וגם מעצבת את דמות הטוב. לכן איני ירא כי עתידנו מכיל את התבונה המתגלה בתמונה הפוסטמודרניסטית אצל פולוק שביא דורון (אידיוט הוא מכנה עצמו, או אולי הדיות). יש משהו אמיתי חשוב ומשמעותי באופן החשיבה הפוסטמודרניסטי שמגלה את הריבוי שבמציאות שלנו ובעצם פותח את הבסיס לפלורליזם - בסיס שתקופת ההארה ה"מודרנית" התקשתה לזמן לנו.
אנחנו מכירים בחיבור של הזרמים וכדאי שלא נבטל את החוכמה שהם מביאית לתפיסת העולם שלנו אלא נשאף לחשוף את הגורם המאחד.
והאמת תמונה גם בגורם המאחד - המציאות האחת בה שוהים כולנו. בה אנחנו משוחחים באמת, מקרינים תמונה של האמת, מוסיפים פירוש של האמת ... ויוצרים את האמת של העתיד.
זאת באמת דעתי.
אריק יקירי,
גם אני סולדת מתרבות השים-לי-הכל-בפיתה ומעדיפה ליהנות מהטעמים בנפרד, לחוש כל טעם בחיך בלי ששום טעם אחר יפריע לו.
עם זאת - עגבניה עם שמן זית ובזיליקום הולך בן-זונה ביחד.
הרעיון - כמו בכל דבר בחיים ידידי היקר - הוא האיזון.
החיבורים הנכונים.
לא להמנע מחיבורים טובים,
ולא להגזים בחיבורים שמבטלים את קיומו של היחיד.
ענת,
אז זה מסביר הכל - יש לך גנים טובים.
:-)
במובן מסויים זה בדיוק העניין: קיבוץ הגלויות, או יש יגידו אנדרוגינוס, הוא אותו מפגש בין עולמות ותרבויות, שאנחנו חווים אותו, אם כי כבר פחות מהורינו. השאלה מה קורה לכל אחת מהתרבויות כאשר היא באה במגע הן עם תרבויות אחרות ובעיקר עם תפיסת עולם האומרת שהכל נכנס לבלנדר - מערבבים את כולם ויוצרים מיץ סברס משובח...
משובח ?!
ובעיניי, אין נורא מזה. זה רצח-תרבות-עם. זו גישה פאשיסטית שאינה מסוגלת לקבל שונות, שאין בה סובלנות ומקום לפריחה של פלוריאליזם. אני מאמין שחלק מהפירות הרקובים שאנחנו נאלצים כיום להכניס לבלנדר שלנו, מקורם בגידולי הפרא המעוותים שנוצרו בשולי השדות האדומים של שנות המדינה הראשונות.
המציאות מרגשת.
לא אני.
ותודה
אריק,
הציור בעיני משובח.
מזכיר לי- אם לסטות מן הנושא - את קיבוץ הגלויות שאנחנו חיים בו:
שהרי אני: חצי פולניה (ליטא) חצי טורקיה, עם שורשים בולגרים ובגלות ספרד ומכנה את השילוב הזה בד"כ: סלט ים תיכוני
ענת...
ענת, שששששששש....
את מפחידה את כולם עם הדיבורים האלה !
תודה יקירה, תודה, אבל מה שחשוב יותר הוא העניין הבא:
כאשר ראיתי את התמונה הידועה על שתיית הרעל המפורסמת, מותו של סוקרטס, נזכרתי שהוא משחק אצלי בכמה וכמה עבודות. זו שבחרתי להביא כאן, ציור מסדרה הנקראת TXT (טקסט) משפדת את סוקרטס ואת אריסטו ובצירוף של בצל, ותיבול קל - נקבל שיפוד ים-תיכוני מתייוון (מלשון להיות יווני) משובח. העיסוק של הסדרה הזו בשאלת הזהויות המורכבות, מעבר למובן מאליו, יצרה גם את השיפוד הזה, שאנחנו אוכלים מידי יום, מבלי לתהות... שכן, אולי זו לא יוון אלא אמריקה בכלל, ואולי זו רק גבינה בולגרית?
יהיה מעניין לשמוע את דיעותיכם סביב העניין הזה.
את מרגשת את!
וואלה.
המדובר בשיחוּק.
ענת אם אינני טועה (ואיני יודע לקרוא יפנית) זאת תמונת הזהרה מסוף המאה ה19
"Cop chases naked thief", Nishikiga hyakuji shinbun, No. 94, 1876
Meiji seiteki chinbutsu shi, Vol 2, p 3
מקור: http://members3.jcom.home.ne.jp/nishikie/main/bibliography.html
או כמו שאבא שלי אומר - רק שלא יתפסו אותך.
ואווו
איזה כייף שהאחרונים תמיד בסוף. היה לי כייף ואחלה שרשור
תודה לכולכם
בייחוד לך הפותחת- שיחוק.
הייתי יושבת לעשות CUTִPASTE
לחצי מהפוסט.
תודה.
ענת
אתן לך את הכתובת שבה תלויה היצירה הזו, בקיסריה.
אם תשכנעי את בעליה לשחרר אותה...
:-))
תודה.
איזה יופי של פוסט מעשיר ומרכז יצירות חובקות תקופות ושל תגובות מעניינות ומלמדות, תודה!
שרון תודה! מחכה לשלך :)
אריק:
בעייני, כמתבונן, עוברת התחושה של חושני אם כי לא סקסי.
כאילו הצלחת לבודד את התחושה של החושניות מהמיניות.
הייתי תולה את התמונה הזו בסלון שלי. יפהפיה.
ענת
זה אכן ציור שלי. הוא מתייחס לנושא "3 הגראציות" המסורתי, בדרך משלו. אמנם הגבתי ליצירות שמציגות נשים אבל לשם שינוי, כאן ההתיייחסות היא אל "סגולותיהן" ולא להיותן אובייקט של יופי או מושא של תשוקה...
במילים אחרות, מאז ומתמיד ניסו אמנים לבטא את הסגולות, את הנפש,את הרוח - באמצעות תיאור הגוף, התנועה שלו, שפתו.
פוסט מדהים ענת, נהנתי מכל רגע.
ול change your heart
תודה!
וולקאם וולקאם ובכיף.
אכן הנאה צרופה.
(ואני שמחה לראות שהסתדרת עם העניין הטכני של הכנסת תמונות..)
(ציור שלך. נכון?)
ואוו - איזה פוסט ואיזה שרשור התפתח פה
ואיזה אורחים יש לך בבלוג - אני מקנאה מכף רגל ועד ראש.
כמה כיף לי שנכנסתי
טוב נו עוד גוסטב קלימט "הנשיקה " בדרך...
http://cafe.themarker.com/view.php?t=70191
והרשו לי להוסיף לפרק הנשים את התמונה הבאה להנאתכם.
רייוי יקירתי תכולת העין
נדמה לי שהשתבש משהו בכיתוביות והציורים, כיוון שהציור של שתי הנשים אינו ציור של דגה.
הוא בכלל צילום של צלם רוסי מצוין, שיצא לי לפגוש בגלריה סאצ'י...
רק לשם הדיוק ההסטורי.
התמונה העליונה עלתה חצויה כאן!
הנה הלינק http://zwir.ru/dega.jpg
כילדה היתה תלויה בחדרי אילוסטרציה של מודליאני שנורא אהבתי,
ואפילו קראתי לה בשם שהמצאתי [עמליה]
מוסיפה ל POOL שלא נשכח, את דגה
לא מן התמונות המפורסמות שלו אבל שאני אוהבת
ועוד אחת מסדרת רקדניות הבלט.
אחחח... מודליאני מודליאני.
הנשים ארוכות הצוואר, ארוכות הגוף, ארוכות הגפיים והמבט הנוגה, המכיל, המשלים.
איזה כיף של פוסט נהיה פה.
ואם כבר בדמויות נשיות עסקינן:
אי אפשר בלי אגון שילה:
וגוסטב קלימט:
ג'יזס נרי.
חטפתי סמי-שבץ עכשיו.
(ותודה על הפרגון וקטונתי למימדי ליליפוט לנוכח כל היוצרים המוכשרים והגאונים שהתארחו בפוסט הזה)
אני מבין שהאמת הולכת להתגלות במקום אחר ולכן צריך משהו לפרידה.
ופרידה היא גם צפיה לבאות.
אולי הפוסט הבא יראה כך
הרי יש בזה מחקירת האמת והתיחסות לעבר. אבל היה עוד מסלול אחד שהתכוונתי להתפנות אליו והוא יהיה פוסט הפרידה (עד שנתחיל שוב במקום אחר.) והוא מתקשר לאריק ונונו שטען על אחת התמונות שהבאתי שהיא אינה קרווג'יו (ויכול להיות שצדק, אם כי מצאתי עוד סימוכין למקורויותה, אז נשאיר את זה כתעלומה).
מה שרציתי להוסיף לפוסט הזה הוא דמות נשית אחת
ומבט נשי נוסף:
שחושפים משהו נוסף על האמת ופניה ומורכבותה שבטח עוד נדון הזה.
אז באלף אלפי הבדלות, המקור הוא כאן:
אחחח נרי נרי. לא מפסיק להפתיע.
ולאידיוט (קצת קשה לי לקרוא לך ככה, תעשה טובה תחליף את הכינוי) - מצוין מצוין, זריקת צבע לכאורה אבל עולם ומלואו בפועל.
ולרייבי (הבחורה עם העיניים הכי תכולות שראיתם אי פעם) - איזה כיף גם לי השרשור הזה, בקרוב נתחיל אחד חדש. (בינתיים זה לא מפסיק לייצר את עצמו ולהפתיע מחדש וטוב שככה)
ושני דברים נוספים: התערוכה במוזיאון ישראל = הייתי בה והתאכזבתי מאד, דלה בחומרים, לא מספיק מעניינת ואני נשארתי עם טעם חמצמץ של אכזבה. (כמובן שהלכתי אח"כ לאכול ב"מסעדה של אמא" וכל עניין הטעם התהפך בין רגע..)
ובקשר למשפט הפותח - כמובן שלא זו הייתה כוונתי ומיד מתקנת את אי ההבנה ותודה!
היה כיף גדול, התגובות והתמונות
אבל רק הערה אחת בנוגע לפוסט עצמו... כתבת למעלה
כל הוגי-הדעות של כל אותה התקופה על כל אסכולותיהם ותפיסותיהם בתוך מסגרת אחת
צייר בין המאה ה 14 והוגים בני המאה החמישית והרביעית לפני הספירה, לא שייכים לאותה תקופה, את מן הסתם יודעת את זה אבל הניסוח קצת צרם
תודה על הפולוק, וודאי נוגע באמת.
אם אפשר להציע תמונת ראי מסויימת הרי
ולידו את זה
אבל זה מופיע גם בפסלים
וזה נותן השראה לפורפוציות שבאמת
וזה כמובן לא פוסח על לאונרדו דוינצ'י
שהיד משמאל מתחברת לתמונה הראשונה ומצביעה אלעל
שזה הד לידע מהעבר כאן
בקיצור
ובהמשך להע(א)רה שלי ממעל (על הופר), הרי הציור האחרון שגרם לי לעמוד מולו כעשר דקות ופשוט להביט (והוא לחלוטין לא עובר בפורמט הקטן כאן, אבל בכ"ז).
הוא חריג בנוף הפוסט הזה, אבל סובלנות אני אומר! סובלנות! :-)
מזמן לא נעצרתי ככה, על ציור, פשוט מביט בו. יש תחושה של סיפור בתוכו. סיפור שהמוח מנסה לפענח. אוסף של הבעות ותחושות שהוא משדר למרות הטישטוש המכוון.
אריק היקר והמוכשר.
כל האלמנטים שהזכרת, כולל ההסבר המפורט שלך, יוצרים חוויה הוליסטית חדשה של צפייה בציור.
תודה!
לאנשי הופר (שם אירוני, למי שהתקווה ממנו והלאה):
הטריטוריה הפסיכולוגית של הופר משתרעת בין השדות הבנאליים של חיי העיר האמריקנית בואכה אל השכונות בהן הניכור הוא הידיד הטוב ביותר. העולם של הופר שואב ממה שמכונה "המצב האנושי" אך עושה זאת בצניעות ובשקט, כפי שהעירה ענת. כמו אצל קפקא, מה שמעניק תוקף משנה לזוועה, הוא דווקא השקט, והעיקרון החשוב כל כך, של אי-הגזמה.
אני מציע לראות את העבודות של הופר כאמירה אקזיסטנציאליסטית מובהקת, כיוון שבציוריו הייאוש אינו היפוכה של התקווה.
עוד הייתי מציע לראותאת העבודות של הופר בסמוך לעבודותיהם שני אמריקניים נוספים:
וואייט ונורמן רוקוול. כל אחד מן השלשה בורא תמונה שונה, אחרת, מרתקת ביותר, של החיים האמריקניים.
סנונית יקרה, קרווג'יו:
היצירה הזו אכן מרגשת ביותר, בכל מימד אפשרי. פעמיים צייר קרווג'יו את הנושא הטעון והממולכד הזה, הקרוי "הספק של תומא". שתי גירסאות דומות וכמעט זהות, ובכל זאת, ההבדלים בין הגירסאות, הגם שהם בקושי מורגשים, הם הצידוק להחלטה שלו לצייר מחדש את הסצינה הזו. כמו ברוב עבודותיו האחרות, מציע כאן קרווג'יו פרשנות פחות מדוקלמת מן הנהוג, יותר אנושית. תומא הצעיר הספקן, הממאן להאמין שישו אכן חזר מעולם המתים, רוצה לחוש במו ידיו ולראות במו עיניו את הנס. כאן קורה דבר מעניין. ישו, לא רק שאינו כועס על הספקנות שלו, אלא מדריך אותו בידו, לחוש את הפצע בצלעותיו. החייל הרומי שהחדיר את הרומח שלו לעבר הכבד של ישו הצלוב, על מנת לזרז את מותו, עשה עבודה מצויינת על פי קרווג'יו. בבואו לגעת, מוצא תומא את הפצע פתוח, חי יותר מאי פעם. מה שמתקיים כאן הוא למעשה סוג של דינמיקה קבוצתית, שבה מתעלה האופציה הפסיכולוגית, האבהית, האמפאטית, על פני הדוגמה הדתית-אמונית, התובעת אמונה עיוורת, בעיקר לנוכח בן האלוהים בכבודו ובעצמותיו...
מבחינת שפת הציור, קרווג'יו מציג סצינה מבויימת היטב, מוארת באופן סלקטיבי, תיאטרלי, ממוקד. דרמה גדולה. אבי הקיארוסקורו יודע היטב את כוחו של האור, כלומר הצל, ושפיכת האור הכמעט-קוביסטית שלו מעניקה לדרמה האנושית-דתית-סיפורית גם תוקף פלסטי בלתי נשכח.
אותו הופר שדובר בו לפני שורות אחדות, הושפע מאוד מקרווג'יו. ממנו למד את עוצמתה הפסיכולוגית של התאורה הקולנועית, הדרמתית. ניתן לראות דמיון רב בבימוי של השניים, על אף מרחק השנים, מרחק הנורמות. הספק של תומא הפך להיות הניכור והבדידות האורבאניים.
אני פשוט מתה על הצייר הזה!
מה עם קצת ייצוג לנשים?
תמרה דה למפיקה במלוא הדרה:
אני חושב שכשמתייחסים לאמת הבדידות נמצאת בפנים.
אבל מי אמר בדידות ולא קיבל?
נרי,
הבדידות שנשקפת בכל המיורים שלו.
לא בדידיות צועקת,
בדידות שקטה.
שבין אדם לעצמו.
ודווקא בתמונה הזו על הבר, שיש בה יותר מאדם אחד - הבדידות ניכרת יותר מבכולן:
יושבים על הבר:
Automat
Hopper, Edward, American, 1927
טוב נתתם לי עוד תירוץ להביא אותו לכאן
(וזה מתחבר לקפה, ל"זאת אינה פייפ" ולאמת שכאן ועכשיו)
רייבי, אחותי האובדת.
זו הפעם השניה שאני נתקלת בעבודה של הופר ביממה האחרונה (אחת נוספת - זו של החבר'ה שיושבים על הבר הופיעה בפוסט אחר, לדעתי נרי שם אותה)
אריק,
בכבוד ובכיף.
מצפה בכיליון עיניים.
יורן, הנה הקישור.
אני אסביר לך עוד בע"פ.
ומכיון אור שונה
אדוארד הופר
יש הרבה מה לומר על הציור הזה, ועליו בכלל, על תפיסת האור
עדיף לעצום עיניים להתנחם בכתם שמש
אח אח איזה כיף איתך!
אפשר בבקשה קישור לעבודות של האיש? אלה עבודות צריך להנות מהן מקרוב.
ענת, כל הכבוד על היוזמה היפה הזו.
אולי ארשה לעצמי להוסיף בקרוב תרומה צנועה לרב-שיח הזה.
סנטה קלאוס?
איז איט אולרדי כריסמס?
יש למעלה!
בכל שעה לומדים למבחן
עכשיו, למשל, עובדים :)
מה עם קצת קרווג'ו?
ורק לצורך השלמת הפרטים:
העליון הוא ורמיר (שהתפרסם יותר בזכות נערה עם עגיל פנינה)
והתחתון הוא רמברנדט שלכבוד הוא לי לארח אותו אצלי בפוסט.
תודה!
ג'ורג'יה אוקיף למהדרין.
שמציירת פרחים בצורה הכי מינית שיכולה להיות.
ההשוואה מדהימה!
בהצלחה.
בכזאת שעה לומדים למבחן?
קצת תיקונים לטקסט למעלה ... לא מושלם אני יודע אבל קצת יותר מדוייק
אם משהו חסר את השם ג'ורג'יה אוקפיי
הזכרי (משמאל ) - זקור כלפי מעלה - מציג את האסכולה הארצית, הגשמית, הפיסית, החיצוני.
הנקבי (מימין) - כאילו שקוע ומזמין להיכנס וגם מצביע אל הצופה - מציג את האסכולה הרוחנית, השמיימית, פנימית.
את הקול הנשי בציור קשה למצוא בעבר ובמאות ה15-16
לכן האמירה הזאת לגבי האמת משלימה את המהלך בטון נשי, עקיף אך חד של בת המאה ה20
הקשר של ההצבעות כלכך ברור אבל הקול האחר שהיא מביאה מוסיפה את הפרט האדום המוסיף הכרה שהיתה עלומה בתקופה הארוכה בה השיח הגראפי היה גברי כלכך. (רק דיוטימה המורה של סוקרטס ידועה כמורה בתחום)
הזכרי (משמאל ) - זקור כלפי מטה - מציג את האסכולה הארצית, הגשמית, הפיסית.
הנקבי (מימין) - כאילו שקוע וגם מצביע אל הצופה - מציג את האסכולה הרוחנית, השמיימית.
בדיוק לומדת למבחן ברציונליזם ואמפריציזם
כמה נעים היה לזכות ברענון הזה ובדיוקנים הרלוונטים
תודה
תרגיש חופשי להמשיך,
חזרתי עכשיו מהשחייה ורצה לאסוף את הקטנה,
אשוב אח"כ עם תובנות חדשות.
אחלה שישי שיהיה.
אותי זה החזיר 10 שנים אחורה ללימודי אמנות בניו יורק.
ומביא לי ת'חשק ללכת ללמוד שוב.
שמחה שנהנת.
כייף משובח ליום שישי,
הרי זה ללא תחתית ...
ענת,ענת...
החזרת אותי אחורה 16 שנים לשיעורי אומנות עם דליה...
מצד אחד הזוי,מצד שני אחרי כל התמונות שעולות לי בראש אני שוב נעצר פעם אחר פעם
ב"סעודה האחרונה".
דוז פואה.
כמו תמיד.
והציור הקודם שהוספת של ליאונרדו הוא כמובן מתקרת הקפלה הסיסטינית.
וככה מקרים מצטרפים להם.
ואז נזכרתי בזה שהיה כנראה פרטי אבל הופיע כפומבי (באמת):
נרי!
יתברך שמך.
למגריט היתה סדרה כזו:
ceci n'est pas une pipe
ceci n'est pas une pomme
ceci n'est pas une chapeau
(מקטרת, תפוח, כובע)
ושים לב שגם התמונה של הבלוג שלי היא מגריט, הציור של הנעליים שהופכות לרגליים - והכוונה שם היא חזרה למקורות.
ולקוריוז - יש לי את זה מקועקע על הרגל.
הנה הציור:
אם כבר מדברים על זמנים, ומשמעות
הנה משהו מהמאה שעברה שיש לו התייחסות אל האמת
וכמובן האמירה היפה הזאת
שזה אינו פייפ
באמת תענוג גדול הפוסט הזה.
טוב, אסתי, הכרחת אותי:
וזה מה שהרונימוס בוש חושב שייקרה לנו אם נמשיך להתנהג כמו בתמונה הקודמת:
איזה פוסט !!!!!!!
זה חדש כאן בקפה, נרגעתי מהיום הארוך בזכותך, תענוג.
תודה!
ציור ופילוסופיה אין על הפוסט הזה!
וכידוע אלוהיםנמצא בפרטים הקטנים
MIND THE GAP
יופי של פוסט, מעשיר ומעניין.
יופי של שרשור התפתח כאן.
איזה כייף!
וכדי להרוס קצת את שמחת החיים ולפרק את השלם לחתיכות לא כל כך קטנות, להלן הגדול מכולם, זה שאלוהים הוא רק המשנה שלו. הגאון והאכזר. מאסטרו פיקאסו עם הגרניקה שלו:
זה סיאוב?
נו באמת....
בטוח ראית כבר יותר מיזה..
רוצה מחאה,
תני מחאה..... משהו רציני....
משהו אמיתי
אופיר,
לפי דעתו של הירונימוס בוש האמת היא כאן:
זהו, לדעתו הקיום האנושי כפי שהוא בהווה. שחיתות, סיאוב, חטאים והיעדר מוסר (ובעיקר בלגן גדול)
אמן שהקדים את זמנו ותקע את היתד לסוריאליזם שהגיח רק כמה מאות אחריו.
אחרי משפט קצב אפשר להציג את התמונה הזו בגאון.
הנה לך מחאה!!!
(במיוחד בשבילך, רק היום בזול...)
את נהיית פופוליסטית..
מה זה הקונצנזוס הזה?
אין איזה הערה? הארה? משהו........
בלי מיכאלאנג'לו אין שלום וביטחון, ...
יוחזר דה וינצ'י לאלתר( או לאתר)
קראבגי'ו אתה חסר....
גאון עם השראה אלוהית, אין לי ספק. בעיקר אחרי שרואים אותו ב-live. אף תאורן, מוכשר ככל שיהיה, לא יצליח לחקות את גאונות התפיסה של האור אצל קרבאג'יו.
הי תמר.
קרבאג'יו אחד החביבים עלי.
משחקי האור והצל.
האיש גאון.
וכאן?
Caravaggio Doubting Thomas
ואגב, אם מחברים את כל הקווים הישרים (הדמיוניים) בציור - כולם מתנקזים לנקודה שנמצאת בדיוק בין שניהם.
על הכל הוא חשב הבחור...
אח...עכשיו אני מרביצה לך כאן ניתוח יצירה
אהבתי את הקולטורה.
תודה
זה בוותיקן!
אהלן נרי,
זה התזה, האנטי-תזה, ושניהם יחד יוצרים את הסינתזה.
וכל מי שחטף עלי את העצבים מהתגובה הזו צודק.
האמת נותרת עירומה יקירתי.
עירומה תרתי משמע אם מדברים על אקטואליה.
או בעצם, רק מנושקת...
אחלה
ובכיף
ותודה!
פילוסופיה
אהבה גדולה
האמת היפה והטוב.
אכן נפלא לפרגן לחברים ואם אנחנו מדברים כבר על אמת , אז בואו נדבר גם עם צדק ועל בית המשפט ורשות הדיבור לחבר בוטיצ'לי:
וכאן אפשר לראות איך "הדיבה" ו"הקנאה" לוחשות על אוזניו של השופט המלך מידאס בעל אוזני החמור וגם ה"חרטה" מצטרפת לחגיגת המסיתים נגד הנאשם הנגרר לעבר גורלו ורק "האמת" העירומה נשארת לבדה.
אחלה רעיון להעברת מסר פילוסופי ואמירה חברתית.
שאפו חברה.
תגובות אחרונות
ארכיון
תגיות
פרופיל