בא לי למות. בא לי למות מהחום והלחות המזוויעים האלו שהופכים את עור הפנים שלי לצלחת פטרי ואת השיער שלי לערימת תבן.

אלה הם הימים בהם אני מתגעגעת לעבודה במערכת. המיזוג. אוווו.... המיזוג. אבל אם לומר את האמת, אני והונטילטור החדרתי שלי דווקא מסתדרים יופי. אין תלונות.

אני בעיקר אני מתגעגעת לאינטראקציה היומיומית עם אנשים. להימצא כל היום בחברת קולגות שמעבירים לך את הזמן, חולקים את אהבתך למקצוע ומזמינים איתך סנדוויץ' חביתה בארומה. יש לי ארומה ממש ליד הבית. אבל משום מה כשעובדים לבד, מחדר השינה שלך, פתאום הדחף לצאת להפסקת אייס וסיגריה, נמוג.

אני הולכת לראיונות עבודה כל הזמן. מגיעה מחויכת ומיוזעת. נותנת את השואו הכי טוב שאני יכולה לתת, מהנהנת בראשי כשאומרים לי מה בדיוק הם מחפשים והפלא ופלא, תמיד יוצא שאני עונה על כל הדרישות.

הראיון מתארך, הקרח נשבר. האופי הידידותי שלי עושה את העבודה ועובד כמו קסם. אחרי 45 דקות של פטפוטים שכבר מזמן גלשו לתחומי הסחבקיה, הם אומרים לי שהם מראיינים הרבה אנשים אז זה יכול לקחת קצת זמן, אבל אין ספק שהם התרשמו מהכתיבה, מהאישיות, מהכריזמה והדרייב.

אז נהיה איתך בקשר. לכאן או לכאן.

את מקסימה, מוכשרת ושאפתנית. אין לנו ספק בכלל שמקומך בתעשייה.

החלטנו להתקדם עם מישהי אחרת.

אנחנו בטוחים שעוד נפגוש אותך בעתיד.

וואו, תודה.