כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מתהעל

    אז מה את מבשרת? שואלים אותי תמיד... ואני עונה שאני לא תמיד מבשרת, אני לפעמים גם בטלה אביב...

    מסע חיים בין ירושלים לברלין.

    אושר אדמדם

    5 תגובות   יום שישי , 26/9/08, 14:20
     

    אני רואה אותו - הוא אדמדם, חלק ופועם סדיר. אני מביטה בו ויודעת שעדיף שהוא יהיה במישהו אחר, שמור. לא ידעתי איפה להחביא אותו. כולם רוצים בו, אם לפגוע או אם לשאוב ממנו טיפות דם טהורות. האנרגיות שבו נעלמו כשהיה בי. הרגשתי שאני עוצרת אותו, מכניסה אותו למקום קטן וצפוף ודורשת ממנו לעבוד בשביל אחרים - כל החברים שלי שחפצים בעזרה.

     

    מונחת עדיין על מיטת אבן, אבל איני חשה בקור. עידן שתם לו. עכשיו אוכל להיות כמו כולם - טכנית. אין עוד מזיקים רגשיים (אלה שמאפיינים נשים באופן מובהק) שיפריעו לי. איחסנתי אותם במקום אחר - בטוח. במקום ההוא האדמדם יעבוד טוב יותר, אף אחד לא יפריע לו.

    רציתי לפגוש את זה שהסכים לאחסן אותו אצלו, אבל ידעתי שאתגעגע. בינתיים רצוי שנתרחק קצת. ניפגש כשהזמן יעבוד והזיכרונות יהיו מעורפלים. עכשיו אני קוברת את כל הזיכרונות עם מטאטא האבק שלי - מעיפה את האבק במרץ עליהם. אין מה לדאוג, הקבורה נאותה ומדויקת. כשרה להפליא. ראיתי הרבה אנשים שעושים את זה. אולי אף כל בני האדם.

     

    אני בוהה בגופי העירום. עכשיו משרוקנתי את המטריד הזה מתוכי - הוא אמור להרגיש טוב יותר. צבעו מאוד חי וחד. ימים עברו ועורי החלים מכל פצע אדמומי. עורי היה חלק לחלוטין, כאילו ייצרו אותו באופן כה מדויק וסטרילי. איני תוצר של האורגני החי.

    חשבתי שזה טוב. חייכתי. החלטתי להוציא אותו לטיול. כל דבר שבזמנו הייתי מכנה "מכה" - כבר לא הורגש. מלים של רגש כמעט שלא היו בלקסיקון שלי. הכל ברור ונוח - טכני. בבוקר קמים לצליל השעון ואין יותר תחושות - עייפות או חוסר חשק, פינוק או שמחה.

     

    עוברי אורח מביטים בי בקנאה. כתבתי ספר ואני מספרת לכולם איך להיות בעצם נטולי דאגות ומאושרים. מי היה מאמין שמרגע שיסדירו את הסחר בדברים האלה, הכל יהיה קל. פתאום החלק הזה נעשה נורא זול - אף אחד לא רצה בו. שמעתי שיש אפילו כאלה שאוהבים לצפות בו באקווריום.

    עברו כמה חודשים. הספר שלי כל כך מצליח. אני כבר נאלצת לצאת בשעות לא סדירות בשל המעריצים ואלה המחפשים ייעוץ. אבל עדיין, אני שמחה שגיליתי להם את סוד הנחת והאושר. אני יושבת בבית הקפה "אין לי" ומחכה לחיה, אשה אצילית בת 70. למדתי ממנה הרבה. סיפורי חיים שכאלה שבעתיד ייהפכו לאוצרות החיים שלי. חיה מתיישבת ברוגע מולי ומחייכת. אני רואה על פניה הבעות שאני לא מצליחה לפענח. "חיה", אמרתי, "אוכל לשאול מהן ההבעות שעל פנייך?". חיה מביטה בי במבט חודר ומספרת לי שהיא נורא בודדה, שאיבדה את ילדיה ונכדיה מכיוון שאינם באים עוד לבקרה. תהיתי מי יכול שלא לבקר ולאהוב אשה שכזאת. "לאהוב", כמה זמן לא אמרתי את המלה הזאת במשמעות הזאת. יש לה בכלל משמעות אחרת? תהיתי.

     

    אני מביטה בחיה ועדיין לא מבינה איך ייתכן הדבר. חיה מסתכלת בי שוב ופורצת בבכי. כמה זמן לא ראיתי מישהו בוכה. אני חושבת אם זה היה עם הרגש הזה שקוראים לו עצב, מהול בתחושות אבדון. חיה מוציאה גלויה כסופה מהתיק שלה ומבקשת שאסתכל בה. אני לא מבינה מה יש לראות שם. אני מביטה בה שוב ושוב וכל הזמן מתגלים לי צבעים מתחלפים ואי חדות. אני לא ממש מצליחה לראות את עצמי. תהיתי אם הראייה שלי כהתה או שמא המשטח הכסוף לא חלק מספיק ומעובד - לא חד.

    חיה אומרת בקול מסתלסל מבכי: "זה בגללך. הכל בגלל הספר שלך". אני מכווצת את עיני - בזמן האחרון הרבה דברים לא מובנים לי. הרי האושר פישט עבורי הרבה דברים, מאז שאיחסנתי את החלק ההוא."תסבירי לי, אני לא מבינה למה אתה מתכוונת", אמרתי וחייכתי. חיה נעמדה ושאלה מה אני רואה. אמרתי שאני רואה אשה שכואב לה. שאלתי אם היא קראה את הספר שלי. היא אמרה לי שכן, ושהיא חושבת שהוא הרסני. היא סיפרה שבהתחלה חשבה שהוא גאוני ושמצאתי את הפתרון. כשעמדה בתור לאחסן ואף חשבה למכור (תהליך לאוהבי סיכון), היא ראתה כמה דברים והבינה כמה מהם. היא הבינה שניקיון שכזה עשוי להיות נוח וקל, אך שם אנו מאבדים את החיים.

     

    הבטתי בה ושוב לא הבנתי איך זה ייתכן. הרי היא סותרת את דבריה. ביקשתי שתפרט. שעות ארוכות היא הביעה בפני תחושות ורגשות שונים. פתאום הבנתי שאלה נשכחו ממני. חשבתי בעבר שזה טוב - הרי אלה היו המטרד שלי, הם הפריעו לי במהלך חיי.

    הבטחתי לחיה שאעשה למענה ניסוי ואבחן את הדברים. החלטתי לקחת סיכון. התקשרתי לשאול המחסנאי וביקשתי לדעת את שעות הביקור במחסן שלו. למחרת התייצבתי לבקר את קופסת הרגש שהשארתי למשמר אצלו. הוא הוציא בעדינות את המגירה הקפואה והניח אותה על השולחן. ביקשתי לשבת איתה ביחידות. בהיתי באקווריום שבו היו חיי הישנים. הבטתי במשאבה הנמרצת שטוב לה כנראה בלעדי. כבר כמה חודשים שלא חשבתי עליה. חשבתי שהפרידה הזאת עשתה לשנינו טוב. פתאום הוצפתי געגועים. לאחר שעות ארוכות של זיכרונות מאובקים, ניגשתי לשאול וביקשתי לעשות משהו חריג. שאול נראה המום, אבל הסכים ולא ניסה להניע אותי מהמחשבה המטורפת שצצה בי.

     

    נשכבתי בחדר הלבן על מיטת האבן המפוארת. ד"ר חיים הביט בי ואמר שזה סיכון אדיר, אבל נראה שאני חזקה וכנראה שהניתוח יצליח. הוא לא יודע איך האיבר ייקלט בגופי - אך נראה שאין מי שיניע אותי מרצוני. לא יכולתי לשאת באחריות הגדולה הזאת מבלי שאבחן את זה לעומק. הייתי חייבת את זה לחיה. לאחר כמה שעות של ניתוח התעוררתי. חיים הביט בי ואמר שימים יגידו אם זה הצליח, אבל נראה שכרגע הכל תקין. חייכתי אליו ובכיתי. הבנתי שמשאבת הדם הזאת עובדת מצוין. השאלה היא האם נתחבר.

     

    כמה ימים שהילכתי ברחובות והדברים היו לי מאוד מוזרים - מה שהיה ברור וקליל קודם נהפך למעורפל וסבוך. דיפדפתי ברישומי ובמחקרי אודות אותו איבר מיותר. לא הצלחתי לישון. ידעתי שאני חייבת למצוא פתרון עבור אותם אנשים שלקחתי פתאום אחריות על חייהם. ימים כלילות ולילות כימים. מנוח לא ידעתי. ביקשתי להתנתק מכולם וקברתי את עצמי בספרים ובניסויים.

     

    לאחר כמה שבועות, קבעתי עם חיה בבית הקפה "ליבי". חיה הגיעה מלאת תקווה ומיד שאלה אותי אם מצאתי תשובה עבורה. אמרתי לה שיש לי תשובה - טעיתי. העולם הוא סבוך ונטרול איבר כה משמעותי, אך גם זה החוסך מאתנו פעמים רבות את האושר זה טעות. חיה הביטה בי ושאלה מה אני מתכננת. אמרתי לה שמחר הכל יהיה ברור.

     

    למחרת, בבוקר שטוף השמש, הופעתי בטלוויזיה. הסברתי לציבור את מסקנותיי. בערוץ סדרות האושר לא ידעו על מה אדבר. הפתעתי את כולם. האופטימיות ירדה. היה בלבול אדיר. חלק נהרו לרכוש ולהחזיר את האיבר ואילו אחרים המתינו לירידת מחירים ולמתינות.

     

    סגרתי עצמי בביתי. חליתי מאוד. יום אחד שמעתי דפיקות נחושות על דלתי. פתחתי את הדלת. מאחוריה ניצב בחור יפה תואר, ממושקף וחייכן. התיישבנו בסלון. דיברנו שעות. כל יום מאז הוא פקד את ביתי. ד"ר חיים אמר שכנראה האיבר לא מתאקלם. הצטערתי שלא עשיתי זאת קודם או אולי בכלל לא הייתי צריכה להוציאו מתוכי. הבחור התמיד להגיע. כל היום ציפיתי לבואו וכאב לי כשהלך. ביקשתי שיישאר לישון. הוא הסכים. במשך שבועות הוא גר אצלי. הוקל לי. המחלה התחזקה והשתלטה על עוד ועוד איברים בגופי. חיים אמר שאני קרובה למוות. אמרתי לו שמעולם לא הייתי מאושרת יותר. הוא הביט בי ולא הבין.

     

    בעצם, האושר האמיתי נמצא בחיים ולא בהתנזרות מרגש. מה שגרם לי לחלות ולגופי לאבד מבריאותו היה האבדון הזה - האיבר המשמעותי הזה - משאבת החיים. ביקשתי מחיים שיעזור ליזום חוק האוסר על הסחר בו ויותר מזה - שיפסיק לעשות את הניתוחים האלה. זאת היתה צוואתי. אהבתי את אותו הבחור - אושר שמו - הכאב היה מהול בשמחה. הרגש הציף אותי. להציל את האיבר היה אבוד. הוא עבד במרץ רב כל כך - ניסה לשקם את האזורים הרדומים שהיו בי. ההתאקלמות נכשלה, אך אני מקווה שגניזת ספרי הראשון וקריאת ספרי השני אודות החיים והאהבה - תביא את העולם להבין כמה החיים הם חוויה - ולא הכל טוב, אבל בהחלט רגעי אושר הם מתנה. במותי אהבתי יותר מכל את חיי - לבי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/10/08 02:38:
      בהצלחה בחיפוש אחר האושר (לא בטוח שצריך למות כדי למצוא אותו)
        28/9/08 01:35:

      תודה לכולכם על התגובות, ואני מקווה שעם השנה החדשה שבפתח תבוא האהבה והנחת - עם המורכבות של החיים.

      אוהבת את החיים,

      מיטלי

        27/9/08 21:40:


      "החיים הם חוויה - ולא הכל טוב, אבל בהחלט רגעי אושר הם מתנה."

      סיפור מקסים.

       

      וה♥ עושה את האדם. אי אפשר בלעדיו.

       

      שתהיה שנה טובה!

      שנה של אושר ואהבה,

      שנה של חיוכים.

        27/9/08 20:07:


      אהבה זה כואב

      צריך להזהר

      ואולם בלי מורכבות הרגש החיים מעניינים הרבה פחות

        27/9/08 15:21:

      סיפור יפהפה.

      מקווה שבחיים העניין הזה פחות כאב.. חיוך

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      meitalli
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין