על שינויי מזג האוויר או מדוע ציניות לא תמיד טובה בחיים

עד לא מזמן (חודש בערך), חשבתי שחיי מתנהלים על מי מנוחות,

הכל שגרתי, או בכל אופן מתיימר להיות שגרתי, עד כמה שאפשר.

לא חשבתי אף פעם שהחיים שלי מתנהלים לפי יומן, שפגישה חייבת להתנהל בצורה מסויימת

ידועה מראש (אתם יודעים, פגישה מתחילה בשעה קבועה שהוסכמה בין שני הצדדים, ואם מקדימים, אז

תמיד יש את מכונת האספרסו בחדר הקפה, ואם מאחרים, תמיד יש את הטלפון הנייד שיאפשר לי להסביר  או

אולי לתרץ מדוע הפקקים בכביש שמוביל מביתי אל מקום המפגש גרמו לי לאחר, אויש, איזו מילה נוראה זו לאחר), התוכן בה בדרך כלל נקבע עוד לפני הפגישה, המשתתפים ברוב המקרים יודעים כל אחד על השתתפותם של שאר הנוכחים, (אלא אם כן, ולפעמים זה קורה, מגיע משתתף חדש לאותה פגישה, בדרך כלל

אחד או שנעלב שלא הזמינו אותו, ומוצא דרך להשחל לאותה פגישה, או יותר גרוע – שכחו אותו).

אז זהו, שלגבי התוכן, פה לפעמים יש בעיה, ברוב המקרים התוכן ידוע מראש, הרי בשביל מה זימנו ישיבה, בשביל מה המשתתפים פתחו יומן ושריינו לעצמם את הזמן, לשם מה הוזמן המקום? או שאולי לא ? אולי המקום הוחלט תוך כדי תנועה, כי במקום אחד אפשר לשתות קפה אחד ובמקום אחד אפשר לשתות קפה אחר יותר טעים ? ואולי הכיבוד שם יותר טעים ?

תוכן הפגישה הוחלט, המשתתפים כבר נמצאים, הפגישה החלה, הקפה מוכן כבר, הכיבוד על השולחן במקום מרכזי (כדי שכל אחד יוכל לטעום ולהפיג את השיעמום שיכול להיווצר עקב תוכן משעמם, וגם בגלל שפגישה שנמצאת במקום סגור יכולה להכניס את המוח למצב של חוסר ניקוטין זמני, וזה יכול להביא קריזה),

ואז . . .

מכירים את החכם הזה שיודע הכל ? זה שהפגישה מיותרת עבורו ? זה שכבר ראה הכל, שמע הכל, עשה הכל ועוד יותר מעצבן, חושב שאני לא יודע כלום !

ומה מאפשרת לו העמדה הזו שכביכול הוא מחזיק בה ?

לרדת על כל המשתתפים, ואני ביניהם. טוב, לא על כל המשתתפים, בעיקר עלי, כי אני הרי זה שזימן את הפגישה, ובתור שכזה, הוא מקבל לגיטימציה, שאולי נכונה ואולי לא, תלוי איך מסתכלים על זה, להגיד קבל עם ופגישה, שעל כל שאלה שלי אני צריך אני צריך לחשוב פעמיים, לקבל רשות )רשות בתחת שלי(, שאני קפדן מדי, שאני לא מסתכל על החיים בכלל ועל תוכן הפגישה בפרט בצורה נכונה, שלא לומר משעממת, ומה שיפה בכל העניין, שתמיד זה יורד לפסים אישיים ולא ענייניים בנוגע לפרטי הפגישה, ואם אני הקדמתי לפגישה זה עושה אותי קפדן ? (שלא לומר יקה םוץ) ואם אני קפדן, מה זה אומר על שאר המשתתפים ? שהם לא ?

נו, אז בכל מקרה, אותה פגישה לא התנהלה כפי שחשבתי, הגענו אני ואותו "חכם" למחוזות לא ענייניים, התחלנו להתכסח על כל הבא ליד, ירד עלי בצורה שלא ירדו עלי אף פעם בפגישה מסוג זה, למרות שהתכוננתי מראש, המצגת היתה מוכנה, גם באמצעים חזותיים וגם אצלי בראש, תמיד גם בראש, כדי תמיד להיראות כאילו אני לא חושב ויודע את כל התשובות מראש, אפילו עוגת הגבינה שנשארה ממסיבת יום ההולדת של מנהל המחסן לא היתה טעימה לי, בכל זאת אני לא כל כך אוהב עוגות גבינה, אבל הוא חיסל אותה ולא השאיר פירור, ממש ניקה את הצלחת, גרם לו להעלות את רמת הסוכר בדם ואת האדרנלין, כך יכול היה לכסח אותי עוד יותר, ומה שיפה בכל העניין שהוא אהב את זה, כן, הוא נהנה מכל רגע.

היו החלטות, למרות כל ההתכסחויות, היו החלטות חיוביות, גם מצידו וגם מצד שאר במשתתפים באותה פגישה. אני לא יודע, אולי החזות שלי לא נראתה לו, אבל ממתי נכנסים לפסים אישיים בפגישה שתוכנה ענייני גרידא ?

קבענו שנדבר ונמשיך מאותה נקודה, רק אני והוא, ללא צורך בשאר המשתתפים, הוא הרי יודע הכל, הוא יכול להזיז עניינים בחברה כאילו הוא המנכ"ל מינימום, כאילו תקציב החברה יושב אצלו בכיס.

קבענו שנדבר למחרת, הוא כל כך התלהב מהרעיונות שלי שקבע שנדבר למחרת, אפילו אמר שאני איש מעניין ושנהנה לשוחח איתי, מה לשוחח איתי ? הפגישה היתה רק אני והוא ? איזה טמבל.

בכל מקרה למחרת החלטתי להתקשר, התקשרתי אולי 10 פעמים אליו לנייד, הבן אדם מסנן אותי, עד שהצלחתי לתפוס אותו, היה אולי 4 אחר הצהריים, לא רציתי להיראות נודניק, למרות שמאוד רציתי את הפרוייקט הזה, אבל לא הצלחתי להבין אותו, אם הוא כל כך התלהב, למה לא ענה לטלפון ?

הוא אמר שלא מרגיש טוב, והוא לא כל כך יכול לדבר, שנדבר מחר, לא היתה לי הרבה ברירה, הסכמתי.

למחרת שוב אותו סיפור, כבר הרגשתי די מוזר עם כל הקטע.

החלטתי לעשות מעשה, שלחתי לו SMS שלא משתמע לשתי פנים, אם תרצה אותי אתה יודע איפה להשיג אותי, בוא נקבע פגישה.

בערך שעה אחר כך, קיבלתי תגובה, קצרה ועניינית, "בכיף", קבענו ב- 9 בערב בבית קפה ליד הים, שם כבר המשכנו לדון על פרטי הפרוייקט, על לוחות זמנים אפשריים מבחינתי, ומבחינתו כמובן.

יש לציין שהאיש באמת יודע להזיז עניינים בחברה, יומיים אחר כך כבר קיבלתי שיחה מהמנכ"ל וזומנתי למשרדו על מנת לחתום על החוזה ביני לבין החברה.

אתם יודעים מה עוד יפה בכל הסיפור ?

אותו עובד בחברה נהיה חבר נפש שלי במובן שהרבה יכולים לקנא, הוא התחרט עד עמקי נשמתו על שכיסח אותי באותה פגישה, הוא אמר לי שאין הרבה אנשים כמוני שאחרי פגישה שכזו היו מוכנים להמשיך להיות בקשר איתו. אמרתי לו שזה עניין עסקי לכל דבר ולא לקחתי שום דבר שאמר באופן אישי, רק אמרתי לו שציניות לא תמיד מועילה בחיים, אפילו שלא התכוון אליה, אפילו שהיה זה אולי רק משחק מבחינתו, לרדת לפסים אישיים בצורה כזו לא תמיד נותנת נקודות זכות, אבל אני סלחתי לו, ובעצם הסליחה שלי אולי זכיתי בידיד נפש שלא כולם יכולים להתהדר באחד כזה, וכמובן שההיפך, מבחינתו גם נכון.

אתם שואלים מה קורה היום ?

אז סיימתי את אותו פרוייקט באותה חברה. ביצענו את הפרוייקט אני והוא בצורה מושלמת תוך עמידה בלוח זמנים מדוייק, קיבלנו בונוס בסוף הפרוייקט, די שמן למען האמת, שעזר לנו, לי ולו לפתוח חברה חדשה משל עצמנו, חברה לייעוץ בין אישי.

זהו, סוף טוב הכל טוב, אנחנו עד היום חברים הכי טובים, לפעמים ממצבים כאלה יוצאים הדברים הכי טובים, מה שנקרא, מעז יצא מתוק,

ואם במתוק עסקינן, אז שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה, רק בשורות טובות..