כמו ניקיון פסח, אני עושה ניקיון בקבצים. זה חלק ממבוא אישי שכתבתי לסמינריון בנושא ביביליותראפיה ורציתי לחלוק אותו איתכם:

"אני בוגרת "בצלאל". מאז ומתמיד אהבתי ליצור ולעבוד בחומר.

 כשלמדתי בבצלאל זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שייכת. הסטיגמה תמיד טענה שבבצלאל לומדים אנשים "מוזרים", בתור בוגרת המוסד אני יכולה להעיד שזה לא נכון, אלא אם כן הכוונה במוזרים היא לאנשים עם תפיסת עולם קצת אחרת, רגישות גבוהה לסביבה ונון קונפורמיסטים. אנחנו גדלנו בחברה מאוד קונפורמיסטית, שם השמש תמיד תיצבע בצהוב והים בכחול, ואם לא תמיד יהיה מי שיתקן שהציור "לא נכון". אני לא חושבת שהיום עוד עושים את זה.

 חיפשתי יצירות המדברות על האחר לא במובן של האחר החריג פיזית או חיצונית, אלא פשוט האחר ה"ייחודי".

את ספרו של מאיר שלו "אבא עושה בושות" מצאתי בשיטוטי בחנויות ונשבתי בקסמו. הספר עוסק בילד המתבייש באביו (דבר שקורה לכולנו מידי פעם כשאנו מתביישים בהורנו) שכן הוא שונה משאר האבות. השוני של האב גורם לשוני של הילד, שרוצה להיות כמו כולם. האב הוא דמות "חריגה" בנוף הקהילתי, דבר לא קל גם כשאתה מבוגר. התנהגותו החריגה של האב מפריעה לילד שכן היא הופכת גם אותו לחריג.

על הספר "הכבש השישה עשר" אין צורך להרחיב במילים. דורות של ילדים גדלו וגדלים עליו. אחד השירים הפחות מוכרים בספר נקרא "אתמול מצאתי אבן". שיר זה מדבר על ילד שדבק בעצמו וברצונותיו, בקריאת השיר ניתן להבין כי הוא נכתב על בנו של יהונתן גפן - אביב גפן. אביב גפן בתחילת דרכו נחשב לחריג גם מבחינת התנהגות וגם מבחינה מוזיקלית. כיום הוא הפך למעין מיינסטרים.

" קבלתם של המיוחדים, יוצאי הדופן, משביתי השיעמום, האנשים הצבעוניים, בעלי הייחוד, המעיזים לשמור על דיוקנם המקורי ועל רוחם היצירתית, הזכות לממש את האני, להיות שונה, לשבור את המוסכם, ליצור חברה שהיא מגבש של יחידים אמיתיים-אוטנטים שלמים, לא מחוקי פרצוף ומתואמי פנים ע"פ צו מגבוה, היא המפתח לחברה הומנית-דמוקרטית המעניקה לבניה את זכות היסוד - הזכות להיות שונה" (אדיר כהן)