אין סבל אין יצירה אמר פעם מישהו חכם וכל מי שהרגיש פעם משהו ממש חרא ויצא לו מזה שיר מצויין , או שהוא המציא ז'אנר, או שהוא גרם למיליוני אנשים מכל מיני צבעים לבכות או לצחוק, או שסתם חשב על משהו מגניב וטפח לעצמו על השכם, יודע למה הכוונה.

אבל, לפעמים יוצא שהחיים הנעימים, רצוי בשוודיה, רצוי בליווי עו"ש שלא מתכלה (ביורו) ובשלום כלל אירופי, דווקא מחריבים את היצירה. זה כנראה מה שקרה לביורן אולבס (או השד יודע איך מבטאים את השם האיקאי הזה) ובני אנדרסון מלהקת אבבא האלמותית.

כנראה נמאס להם ליצור את השירים מלאי התוכן, הדרמה והאנושיות הקטנה שלהם ובמקום זה הם החליטו לרענן את הסחורה הישנה שלהם (שמבחינת העולם מעולם לא נכנסה לבוידעם) ולבנות עליה מיוזיקל בריטי רב משתתפים וארוך במיוחד.

ואיך אני קשורה לזה? לא קשורה בכלל. מלבד העובדה שהייתי שם ואני הולכת לכתוב על זה.

למאמא הפרטית שלי היה אתמול יום הולדת, ומכיוון שהיו לה שני כרטיסים ואף אחד שרוצה לראות איתה את היצירה, נעניתי להזמנה (תוך שאני שומעת את אבא שלי נושף לרווחה) וזאת כשאני לא יודעת שום דבר על השואו מלבד איך שקוראים לו.

גילוי נאות – הכותבת הינה חובבת לשעבר של מיוזיקלז. היא יכולה לזמזם שירים מ"אנני", היא תמיד חלמה להיות עוד בת במשפחת פון-טראפ, והיא עדיין יודעת לחקות את אודרי בסאדנלי סימור, אבל זה היה מזמן, הייתי חלשה, עוד לא היתה לי דעה משלי. אבל ללכת למאמא-מיה הלכתי, כי בכל זאת מאמא זה מאמא והיה לה יום הולדת.

באתי בראש פתוח, אמרתי – מה שלא יהיה, אני אנסה ליהנות מהשירים וכנבואה שהגשימה את עצמה, יצאתי עם אותה מסקנה ממש. באמת נהניתי, אבל רק מהשירים.

להלן העלילה בקצרצרה:

סופי הבלונדה חיה עם אמא שלה באי ביוון , יש להן טברנה משלהן ושתיהן בריטיות למשעי. מחרתיים סופי מתחתנת עם סקיי החתיך אבל היא עדיין לא יודעת, בגיל 21, מי האבא האמיתי שלה, אז היא מזמינה לחתונה שלושה אבות אפשריים שליקטה מהיומן של אמא שלה ומכאן רבה המהומה הבריטית על האי הלבנטיני ורבים השירים שמושפרצים שם לכל עבר.

בתוך כל הכאוס המנומס ודל התפאורה המתרחש על הבמה, שזורים כל להיטי אבבא האהובים. ואני חונה רגע בצד את הציני-מוביל שלי, יוצאת ממנו עם ידיים למעלה ומודה מודה: השירים האלה פשוט ממיסים כל התנגדות. גם אם הם מופקים מגרונות בריטים מצוחצחים וגם אם אתה לא ממש רואה משורה 12 את הפנים של מי ששר אותם.

בשעה הראשונה (מתוך שלוש!!) חשתי כחור תחת בעצירות הממתין שמשהו לעזאזל כבר יקרה פה. מה שקרה פה היה - חבילת טקסט נאה שמקדמת את העלילה ו-שיר. עוד שני משפטים ו-שיר. מישהו יושב-שיר, מישהו נעמד – שיר.

נכון שזה תמיד יהיה איזה להיט שבא טוב כמעט בכל פורמט ונכון שהמוסיקה היא לייב עם מנצח והכל, אבל למה ככה להתחיל לשיר באמצע המשפט? מאיפה שאני ישבתי זה נראה לא מנומס.

התחלתי להבין למה אנני-פריד ואנייטה (אנייטה, כן בג' עלומה) בחרו להתרחק מהביזנס – הן פשוט נבוכות מדי בשביל להיות קשורות למיש מש הצפוי הזה.

בשעה השניה אמרתי די, תשברי את ההגנות ותזרמי. זרמתי. מחאתי כפיים כשהיה צריך, שרתי את כל המילים שזכרתי ועשיתי בונדינג עם אמא שלי. אבל כל זה היה זמני.

בשעה השלישית כבר פיללתי לעצמי התייחדות עם סיגריה בחוץ ולא מעניין אותי החמסין פלאס התחת הקשיש שלי כבר הרגיש מנומנם חלקית.

ואז הגיע השיר האחרון – יוהו! פיזזתי במקומי אפופת אווירת סוף קורס ואז הגיע השיר האחרון אחרון – הידד! הרעתי בקול כי כבר קיבלתי הרעלת טרום ניקוטין קשה ואז השחקנית הבכירה שאגה למיקרופון – "תל אביב, דו יו וואנט סאם מור?" ותל אביב ענתה "יהההה!" (כי היא בכלל לא היתה מתל אביב לפי נחילי האוטובוסים שתקפו את יד אליהו).

הבריטים המיוזעים פיזזו וחוללו את השיר האחרון באמת באמת וכולם (חוץ ממני) נעמדו וניסו לא לפספס במילים. אמא שלי אמרה לי "נו, למה את יושבת?" ולאמא לא אומרים לא. אז גם אני מחאתי כפיים בקצב הווטרלו והזזתי תת'חחתת.

אבל אני נשבעת שאחרי זה ישר חזרתי לעשות פרצוף אדיש.