מתקלחת ונוגעת בעצמי כמו שאיתי הראה לי. מרגישה גולה מתחת לפיטמה בצד שמאל.
זהו.
מנסה לתאר איך אראה נטולת שד אחד במקרה הטוב, שניים אם זה התפשט ושלוש בתכריכים, אם כבר ממש מאוחר. למחרת הרופא ממשש ונוגע. "זוהי רקמת השומן שיש לכולן," מחייך בסלחנות.
נושמת לרווחה וקונה חזיה אדומה שקופה. אחר הצהריים שמה את הכלב באוטו ומשאירה לו רווח פיצפון בחלון, שלא יחליט לקפוץ לתוך אילון דרום ולהמרח שם.
נוסעת לשתות קפה אצל ההורים ואמא שלי מתבוננת ארוכות מעל עיניי, קודחת בארות של נפט במצחי.
"יש לך קמט",פוסקת.
"בת 26 עם קמטים", נאנחת.
"הוא עמוק ממש". מעבירה אצבע, מודדת את גודל הצרה.
"תשימי קרם לחות לפחות פעמיים ביום". היא מחליקה אותו על מצחי, מנסה לגהץ.
"טוב", אני לוחשת בפה מלא קפה ומרגישה את הראש שלי כואב.
יש לי סחרחורת ונראה לי שהפעם זה רציני. אולי נחסם לי ווריד ועוד רגע אני חוטפת שבץ שמשאיר אותי עם חצי גוף משותק, עין אחת עצומה ועווית שנראית כמו חיוך לגלגני. אני יודעת שזה רק הדיבורים שלה שעושים לי כאב ראש ובכל זאת תוהה אם איתי ישאר בסביבה ככה, כשהמרק שיאכיל אותי בכפית, ינזך ויכתים סנטרי.
שותה את הקפה לאט ומחכה לשבץ שלי. אבא שלי אומר שהם רוצים לטוס לבודפשט, שיש דילים מעולים, ואני תוהה אם הם יבטלו את הטיסה כשאהיה מאושפזת בטיפול נמרץ.
אני יוצאת מהבית ויורדת במדרגות, לא עוזבת את המעקה מחשש שאחליק ואעקם את הקרסול או גרוע מזה, אשבור את המפרקת ואמות. מרוב שצעדיי קטנים וזהירים נתפס לי השריר בירך ואני חושבת איך אצליח לעשות צורה של פיל עומד על שלוש רגליים בפילאטיס ביום שני.
"תייצבו את עצמכן מהבטן", קולה של המדריכה מהדהד בין רקותיי הפועמות.
"כן, יופי. תרגישו את מרכז הכובד שלכם מתיישר מרצפת האגן ותנשמו מהאף. לשאוף, שתיים, שלוש, ולנשוף, שתיים, שלוש. אתם כמו ברבור עכשיו. לזקוף צ-ו-א-ר... יופי".
יופי.
כל המחשבות על השבץ עושות אותי עצבנית, אני מגיעה הביתה ומחסלת חפיסת שוקולד מריר לאפיה. אחר כך כורעת על הברכיים מול האסלה בטקסיות חגיגית ודוחפת שתי אצבעות לגרון. אני זוכה באקסטזה כפולה: גם כל הטוב שידוע ששוקולד עושה למצב הרוח וגם האדרופינים השמחים שפעולת הפליטה המאולצת משחררת לי בגוף והופכת את העניין לממכר כל כך. אני מתנחמת שאחת מכל ארבעבחורות סובלת מהפרעת אכילה ופתאום חושבת שהסטטיסטיקה הזו אולי תאזן את הסיכויים שלי לאבד את החזה לטובת אחת מתוך תשע נשים אחרות, למרות שאני לא כל כך מאמינה במספרים כאלה. יורדת למכולת לקנות חפיסת סיגריות כשזוג קשישים מנסים להניא אותי מזה.
"חבל, חבל עלייך. צעירה כל כך, אתם תבכו על זה אחר כך".
אני תוהה מי זה "אתם" והאם אני מייצגת את כל הדור שלי פתאום, ומרגישה שהאחריות כבדה, כבדה מדי.
הכתפיים מתכדרות פנימה וזה ההפך מהברבור שאני אמורה לעשות.
אני רוצה להגיד לה שהכרתי מישהו שעשה ספורט, אכל אורגני, לא עישן ולא קילל ובגיל 40 חטף התקף לב ומת, אבל אני לא באמת מכירה מישהו כזה למרות שבטוח יש.
ואני לא כל כך אוהבת לשקר, אז אני מחייכת בהתנשאות של הדור שלי וקונה גם מצית כתומה.
בדרך חזרה אני מחפשת מפגעים במדרכה ומדלגת עליהם בזהירות בשביל לא ליפול ולשבור רגל או יד או עמוד שדרה.
אני נזכרת שאיתי אמר שאני בעיקר מתארת וחושבת איך אכתוב על הדרך הזאת, שמצידה הימני מתנשאים בניינים בצהוב ומצידה השמאלי מגרש גרוטאות ענקי.
איך שהיא מצטמצמת לכדי משולש פחוס שנראה כמו ערוותה של העיר, ושבצדה המזרחי יש שתי גבעות תלולות שמעולם לא טיפסתי עליהן כדי לא ליפול, אבל אומרים שמלמעלה נשקף נוף מדהים של אורות.
זה מצחיק אותי איך אני חושבת על העיר כעל אוסף איברים נשיים עם פסי רכבת שהם כמו צלקות וכבלי חשמל שמזכירים לי סימני מתיחה ונראה לי שאנחנו קצת דומות. ואני נזכרת שאיתי אמר לי גם שצריך לפרוש לפני שמתחילים להעיק. |