ברגע אחד של סקרנות טיפסתי על עמוד חשמל, זה עם השבכה ממתכת שנראה כמו סולם – אז על כזה עמוד. טיפסתי עד שהגעת לראש העמוד. ואז סגרתי מעגל – מאז אני לא עושה את זה יותר. כי ברור - זה מחשמל, והנפילה כואבת. (ארצ'י אנקונינה, איש הניסוי של המהפכה התעשייתית)
איך שאני רואה אותה, איך שאני רואה אותה – מה לעשות, זזים אצלי דברים שאני לא יכולה לשלוט בהם. לא יכולה! ואני אומרת לה, ואני אומרת לה: תגידי תגידי, זה יכול לקרות? והיא, מה תגיד? איך תענה? עם החוט שלה? עם הכבל מאריך? היא רק מכונת כביסה. היא מזיזה אצלי דברים שאני לא יכולה לשלוט בהם אבל לא יותר מזה. (מניה רוקח, פסיכולוגית מוצרי חשמל)
אני עומדת במעגל, ומביטה סביבי. ימח שמם, אני קולטת שאני פה לבד כבר מלא זמן. כולם כבר התחתנו, נכדים, עליות ומורדות, ורק אני עם רגלי דליות ושמלה מיני של רקדנית ספרדיה עם חסכים. (דליה דורנר, לא השופטת. הנשפטת. ועל מה? סתם, כולה חצתה מעבר ירוק באור חציה)
אני וטימותי לירי ישבנו באיזה בית קפה לא רחוק מהבית שלו. הוא בשולחן, אני בשולחן. הוא בשעה 11 בבוקר, ואני בשעה 11 בבוקר. הוא ב – 1966, ואני ב – 1983. ניסיתי הרבה פעמים לשאול אותו את השאלה ההיא: כשאומרים ליריות, זה על שמך? אבל אף פעם לא קרה שהצלחנו לשבת ביחד באותו זמן. מפה לשם, קרה שפעם העבירו את הכסא שלו למקום שבו אני יושב בד"כ, ומה אני אגיד לכם...? גם באגף ג' לא היו ישבנים כאלה. זאת אומרת – היו, אבל לא כאלה בדיוק. זה היה אשכרה מוציא שירה מהתחת. זה טימותי לירי, זה אגדה, לא סתם ישבן. יכולת לשבת ולהרגיש את הביצים שלך מתבדרות מהרוח שבאה מהתווים שעולים מהמקום שמה, איפה שהניח את הישבן שלו. אחרי שהוא מת ישר עברתי לבית קפה החדש שפתחו ליד המפטונס. שמה אני רואה את האיכקוראימלה הדוגמנית ההיא, נו, ההיא עם הרגליים הארוכות מגרמניה – אה! קלאודיה שיפר. ולא נעים לי לשאול אותה אבל אני חייב לעשות את זה יום אחד. (לארק פוטארקין , אסיר בשיקום ומבקר בתי קפה מטעם)
אצבעות לי עשר יש. אבל רק בידיים. ברגליים אני לא מצליח לראות, זה רחוק לי. גם הדליות שמתנפנפות לא עוזרות יותר מדי. ארי שמאי, כן העו"ד. אבל זה אוהד מכבי, ההוא המפורסם – אוהד הפועל. ראיתם פעם עו"ד רציני אוהד הפועל? אין חיה כזו. חוץ מההוא, ארי שמאי. וגם זה, בגלל שהיה ילד כאפות ונשאר ילד כאפות גם היום, כשהוא חוצה את גיל העמידה באדום).
אחרי שקיבלתי תוכנית עבודה מסודרת לחמש שנים בעלת שורה אחת: 'יש לך חופש מקצועי לנסות מה שאתה רוצה'. הבנתי שהגעתי אל המנוחה. הייתי חייב למצוא דרך אל הנחלה, והחלטתי להתמיד בניסיונות שלי בכיוונים האלה. בהתחלה, ניסיתי לקחת כבל חשמל חי ולטבול אותו במים, ככה לראות אם תצא המקבילה של הנחלה בתנאי מעבדה. אחרי שנה של שיקום, הבנתי שזה לא הכיוון וגם הבנתי שנשארו לי רק עוד ארבע שנים וחלק מסוים משתי גפיים עליונות בלבד. מאז אני לא עושה יותר. כי ברור. זה לא רק מחשמל והנפילה כואבת, גם הפאנצ' הלך פייפן. (ארצ'י אנקונינה, מהנדס הניסוי של המהפכה התעשייתית)
ואז הבנתי, ואז הבנתי – לא מיד, ככה, לא מיד. לקח לי כמה שניות להתאפס על זה. אני חוזרת על כל משפט פעמיים, פעמיים! ואם הייתי חוזרת על כל משפט פעם אחת, פעם אחת, חמישים אחוז מהזמן שלי היו נחסכים ומתפנים לטיפול במסך מגע החדש של אפל, זה עם הבעיות בזיהוי ביומטרי בכניסה למשרדי ממשלה ושדות תעופה. ופתאום אני קולטת X2, שלא צריך לומר כל דבר פעמיים – מספיק פעם אחת. וגם זה יותר מדי לפעמים. לפעמים. (מניה רוקח, פסיכולוגית מוצרי חשמל)
ואז יום אחד חגרתי עוז, כן, אפשר לחגור עוז. יש את זה בליין החדש של לואי ויטון – חגורות עוז. עשוי מעוז עירים. התקרבתי אליה מעדנות ואמרתי לה: קלאודיה, מיסיס שיפר. איך שהסתכלה עליי נפל לי הלב למקומות אפלים באופן יחסי. היא כל כך י-פה. אמרה לי - יס? האו קן איי הלפ יו? בחיים לא הייתי ככה נבוך. אפילו לא בזובור שעשו לי כשקיבלתי את הניכוי שליש, כשהורידו לי את המכנסיים וכל הסגל ראו לי את הקעקוע האדום שחור שלי. בסוף, שאלתי אותה. והיא, רק ענתה: מי זה שמעון שיפר? (לארק פוט-ארקין , מתוך: שאלון מטרה באגודה לגיבוש סטטוס קוו במזה"ת)
כמו שזה נראה כרגע – מוצרי חשמל ואני זה כמו לגייר יהודי. למה מוסלמי לדוגמא – אתה יכול לאסלם אותו? אי אפשר, הוא כבר מוסלמי. ונוצרי? לנצר אותו – איפה... הוא נוצרי. הוא יום יום עוסק בקתוליזציה או בכל זרם נצרותי אחר. אבל יהודי אתה יכול לגייר אותו. אתה אומר לו: מעכשיו אתה גר. ואם הוא לא מאיזור גוש דן – שלוש שניות והוא עסוק בלהאמין לך עד מעל הראש. הוא גר עכשיו. ישר מרשה לעצמו חזיר ולהתחתן עם מואביות. מצד שני, אם הוא גר בגוש דן, הוא לא יקלוט את הדקויות בין גוש-דני, לבין מי שהתגייר. מבחינתו זה גימ"ל ורי"ש. מעניין אותו מה יש מתחת? הכל אותו דבר. זה כמו שהוא בוחר את הקזינואים שלו במזרח אירופה, כי אומרים לו תטוס בצ'רטר – על המקום זה נשמע לו כמו להקת רוק אוונגארדית, צ'רטר, והוא מתנפל על המציאה כמו שאול יהלום בארוחת צהריים במזנון הכנסת. מה שכן, תגיד לו בוא תצטרף לטיול פו"פ בנגב, ישר ישלול אותך. למה פופ זה לא בשבילו, הוא בא מהשוליים ולא מחפש דברים לעוסים. בקיצור מן הון להון, פגשתי בסוף איזה אשכנזיה אחת ואמרתי לה דה פקטו: תפסכלגי לי את המוצרי חשמל. את חייבת נו! אני במצוקה מקצועית כבר קרוב לשנתיים ונשארו לי עוד שלוש שנים בערך להגשמה עצמית. ישר הוציאה לי כרטיס ביקור ואמרה: בכיף, בכיף. תתקשר מתי שאתה יכול, מתי שאתה יכול. אם לא אענה, אז תשאיר הודעה במזכירה. הודעה במזכירה. אמרתי לה – תגידי? זה מיקרופון עם אקו אצלך, או שזה משהו אחר? נעלבה. (ארצ'י אנקונינה, דירקטוריון ומייסד חטיבת הניסוי של המהפכה התעשייתית)
זה לא ייאמן האנשים האלה שמרשים לעצמם, לעצמם! מציעה לו עזרה, עזרה! אומרת לו בכיף, בכיף! על העיני ועל הראסי. הראש שלי - בערבית! בערבית! אפילו שאני אשכנזיה. ניסיתי לדבר בשפה שלו, בשפה שלו. כי הוא לקוח שלי. שלי. ואז הוא ירד עליי. שיחקתי אותה נעלבת. שיעזוב אותי. שיעזוב. אבל בפועל נפטרתי. נפטרתי. נהייתי מתה! קאפוט! קאפוט! (מניה רוקח, פסיכולוגית מוצרי חשמל בדימוס)
לא היה נעים כל כך. בכל זאת, שמעון שיפר, קלאודיה שיפר. משפחת שיפר זה משפחה ידועה. כולם מכירים אותם. את השיפר'ס. גם ההיא שמתה לפני שבוע, ההיא נו, הפסיכולוגית של המכונות כביסה – אז אותה שאלתי פעם: תגידי, את מכירה את שיפר? אמרה לא. לא. גם לא רוצה להכיר. בטוח לא רוצה להכיר. אני נשואה בכלל, מה אתה מציע לי? מה אתה מציע לי בכלל? אמרתי לה – עזבי גברת. רק שאלתי שאלה, את לא באמת חייבת לענות עליה. וגם – אמרתי לה: יהיה בסדר מותק, בסוף כולנו נמות. (לארק פוטארקין, סוקר מטריד בחברה ששוכנת במשרדי עיריית רמת גן)
כבר סדרנו הרכבת בואו אנשים לשבת. איחור קל של חמש שעות במצטבר שנתי לא הרג אף אחד. אבל פה ושם קטר הניסוי שלנו מחובר בטעות לרכבת נוסעים, ולעתים, אבל רק לעתים – אנחנו מנסים פה ברכבת ישראל אמפיביות. (אברי גלעד, לא השדרן, הדרשן. כל מוצ"ש בבית הכנסת האמפיבי באלעד) |