הוא יצא מהמקלחת. טיפות מים צנחו משער פרוע לכתפיים חסונות. "כמה מוצרים יש לך באמבטיה. לקח לי שעה למצוא סבון". במגבת קשורה על מתניו הוא הושיט לי יד. "בואי איתי לאמבטיה." "בשמחה." עצרתי את עצמי מלהתנפל עליו. באמבטיה לחה מאדים, במפתיע, הוא אחז בבקבוקים הססגוניים שהקיפו את האמבט ואמר "בואי תראי. מה יש לנו פה? שמפו שבטבט לשיער פגום, מרכך פסיפלורה לשיער פגום וגם מסיכת אבוקדו לשיער פגום. מה יש לך? למה השיער שלך פגום? אני לא מבין אותך, באמת, למה את פוגמת בשיער שלך? בשביל להיות בלונדינית? למה? למה לך להיות בלונדינית?” ואני חשבתי.......

מנהטן 2003

הזדחלתי במעלה מדרגות תחנת המטרו ברח' 23. הדחיסות העלתה בי אסוציאציה של רכבת לאושוויץ. איתי, כמהו לחמצן מאות אנשים: עובדות נקיות היספניות, תיירים יפניים, אנשי עסקים בחליפות. היציאה לא נראתה באופק. כול מדרגה היוותה עבורי הר סיני בתובעה מאמץ אינסופי מהגוף החלש והשברירי שלי. התנשפתי בכבדות. עבדתי מבוקר עד לילה וביליתי מלילה עד בוקר על תפריט יומי של סלט חסה, דיאט קולה, עישונים ושני רולים של סושי אבוקדו. אם הייתם חיים ככה גם לכם היה קשה לעלות במדרגות. מה מדרגות? הליכה של שני מטר על הכלונסאות שהפרידו בעקשנות בין עקביי לריצפה היו לי לספורט אתגרי. תהיתי איך הן עושות את זה, השרות ג'סיקה פרקריות, איך לעזאזל הן מעכסות בכזו אלגנטיות בגבהים? איך העור שלהן לא נפצע? עטפתי את כפות רגלי בפלסתרים שהצליחו להקל על הפציעות אך לא למגרן. החזקתי את גופי בנוקשות יתרה בכדי לא לדדות באופן מגוחך על המסמרים הדקיקים. בשביל להיות יפה צריך לסבול.

קיימתי באדיקות את חמשת כללי הברזל של הכוסית הבלונדינית הניו-יורקרית:
• לשמור על מידה מקסימלית של 36
• להקפיד על ציפורנים עשויות ללא רבב בכול יום ובכול מצב
• לנעול אך ורק נעליים שמגביהות בלפחות 5 ס"מ
• להתלבש כמו שהכתיב הווג לעונה
• לעולם לא לחשוף שורשים
להיות כוסית זו עבודה במשרה מלאה.

"אולי אני אצבע לחום".
"אממממממממ, חום זה כול כך משעמם. תראי, אפשר ללכת על הקו הזה אבל. בתור חבר שלך אני חייב שתביני את ההשלכות. בלונדינית זה לא רק צבע. בלונדינית זה לוק, זה אופי, זה זוהר, זה אטנשן. את באמת רוצה לשטוף את כול זה באסלה?”
"אבל, אבל בבסיס אני ברונטית, באופי שלי אני ברונטית.”
"ממי, אני מכיר אותך, את בלונדינית בכול רמ”ח אברייך, תשמעי לי. את לא יכולה לבגוד בייעוד שלך. אם תרצי אני אצבע לחום. בטח שאצבע לחום. אני אעשה מה שתגידי לי ממי, כי זה הראש שלך ואת מחליטה. אני רק חייב להסביר לך, שלא תבואי לבכות לי אחר כך."

"מותק, בא לי שינוי. מה אתה אומר שאני אחזור לחום?”
"מה פתאום, השתגעת?”
"בא לי להיות יותר טבעית."
"חום זה מכוער. את מהממת עם הבלונד.”
"טוב, אז לא."

תל אביב 2008

את דרכי אל הספר שעטתי בנעליים השטוחות והרכות שקניתי בשופרא בתחילת העונה. מלאת אנרגיה וחיות, מוכנה לבלוע את העולם, קורנת בריאות, מסובבת ראשים. כשטוב מבפנים, כשנוח ונעים, אז יפה מבחוץ. על פני חולפת בחורה. ניכר שקשה לה להתנועע, העקבים מכבידים על הליכתה. הצהוב הדהוי בשיערה מתמזג עם עור פניה במקום להבליט את יופיים.

קונספירציית היופי המלאכותי. יצרני נעליים חברו עם יצרני פלסתרים ומסאג'יסטים, ספרים עם חברות קוסמטיקה. גלגלי השיניים של המערכת טוחנים לנו את המוח להיות גבוהות יותר, רזות יותר, שזופות יותר, בלונדיניות יותר. העיקר שלא ניראה כמו עצמינו, שנמשיך לשלשל כסף למספרות, למנתחים, לדיאטנים. אף אחד לא טרח לספר לנו שטבעי זה הכי יפה, כי למי יש אינטרס?

"אולי נעשה לך קצת צבע? טיפה להבהיר, לא משהו דרמתי".
"בשום אופן לא".
"חבל, זה יהיה לך מדהים, זה יוסיף עניין."
"תשמע ממי, לקח לי שנה וחצי להוריד את החרא הזה של הבלונד מהראש. השיער הטבעי שלי יפה וקוצר מחמאות בלי סוף. אין סיכוי. ואם עוד פעם תנסה לשכנע אותי לצבוע אני לא אבוא לפה יותר, ואני רצינית".