את הסיפורים הכי טובים שלו הם לא קראו. אף אחד לא קרא ולא יקרא. הוא מסיים את יומו בחדר העבודה שלו, מניח את המקלדת שידעה את נחת אצבעותיו כל היום, יוצא מחדש לקבל את פני העולם, להתקלח ולהתרענן, משאיר מאחוריו עוד יום של כתיבה קדחתנית. זה מכבר הבטיח להוצאה לאור את הטיוטה הראשונה עד אחרי החגים, ואפילו למחצית הספר עוד לא הגיע. אבל הספר הוא לא מה שחשוב. הסיפורים שלא יקרא אף אחד הם שחשובים לו יותר מכל דבר אחר. מניח את ראשו על הכר, נותן לחשיכה לחלחל אליו, לטוות את קורי השינה אל תוך עיניו הלאות. השינה אט אט יורדת עליו, ואז זה קורה. הם מגיעים. רוחות רפאיו. רוחות הסיפורים שלא סופרו. הנה הנזיר וסיפורו הנהדר. ליבו מתחיל להאיץ, האדרנלין, מזרים אל מוחו הקודח את מילות סיפוריו, והמשפטים שלמים, מדוייקים, העלילה מרתקת. והסוף? שפתיים ישקו, ואחריו מדדה הזקן ועמו הנכד, לשניהם סיפור מדהים. ושוב. המילים. המילים. המילים. ניחתות עליו מכל עבר, מסתדרות כחיילים במסדר, מדוייקות, מרתקות, מושכות. תיאורים מופלאים שכמוהם היה משתוקק להכניס לספריו. הוא מתהפך מצד לצד, רוקם את שטיח המשפטים העוטף אותו, לא נכנע לפעימות ליבו. 'מחר יום ארוך, חייב אני במנוחה. די למילים. די חבריי הרפאים, מחר אכתוב אתכם, אם רק תניחו לי שנת לילה אחת שקטה'. וכשגומרות המילים להסתדר, כשנחה דעתם של דמויותיו, קורא הגבר, ורק אז הוא נסחף אל מין שינה טרופה וקצרה, עד שחודר האור מבין חרכי התריס ומעיר אותו אל יום חדש. משרך דרכו לשירותים, עיניו חצי עצומות, משם למטבח, אל רחשו של המחשב המתעורר לחיים, ולאותיות המקלדת המחכות למגע אצבעותיו. הוא פותח בטיוטות דמויותיו, משחזר את ליל השימורים, פורם את שטיח המילים לכדי עלילות חדשות. מסתכל על התוצרת, והנה היא גיבובי מילים. עלילה רדודה הרחוקה שנות אור מסיפורי הלילה הקודם. שוב נגוזו סיפורי המופת שלו. עד שהחליט לשים קץ לדבר. הכין בלוק צהוב למראשותיו, וכשהגיעו, היה מוכן לקראתם. המילים של דמויותיו נשפכו אל הדף. עכשיו הוא הנזיר, וסיפור חייו מרתק, עטוף עכשיו בגלימתו הכתומה. עד שבאה היא ומפשיטה אותו וחודרת אל נשמתו, וכבר הוא בנעלי עקביה, צעירה תמירה, זקן מט ליפול. גופו הוא הם עכשיו, מוחו שטוף מילים, העוברות מידי הנזיר לידי האישה, אל הילד שבו, לזקן, אל הדף, ועוד דף. הקולות מתערבבים בראשו, מתחרים על השליטה, והוא כבר אינו הוא. הוא, ההוא וההיא והן, והקולות. הם מתגברים, נשפכים אל הדפים, רבבות רבבות, והבוקר שבא לא מצליח לגרש אותם ולהחזיר אותו, והוא, או בעצם מה שהיה הוא, נעלם. הם שהשתלטו על גופו על נשמתו כותבים את חייהם בעצמם, יונקים את שארית חייו ונשמתו במילותיהם, מתחרים על כל איבר ואיבר בגופו, בוקעים מכאן, צצים משם, והנקודה הקטנה שבתוכו, האני הזעיר שעוד נשאר צועק בלי קול, מנסה לחזור, לשלוח אותם חזרה למקומותיהם, והדפים מתמלאים, נערמים מטביעים. סיפור בתוך סיפור, עלילה בתוך עלילה, משפטים מושלמים, תיאורי נוף אלוהיים, מתערבבים, מתנגשים, עשרות סיפורים בכאוס מופתי. ואין אני יותר, ואין הוא, ואין מי שיקרא את סיפוריו שאינם עוד. |