מידי פעם עולים לדיון משפטי, יחסי השוויון והאפליה של קבוצות, מיעוטים ונשים גברים. לעיתים רחוקות יותר עולים הנושאים האלו לדיון ציבורי.
ברשימה הזו אני עוסק בשוויון בין גברים לבין נשים במערכת החינוך בישראל, לאור פסיקה נוספת של בית הדין לעבודה בחיפה , שחזר וחייב את המדינה להשוות את תנאי העבודה ואת שכרם של מורים גברים. כבר ב 2001 פסק בית הדין לעבודה בבאר שבע, שעל המדינה לשלם למורים גברים שכר שווה לשכרן של מורות. פסק דין זה מוכר בשם "סעדון נ' מדינת ישראל". בפסק הדין נקבע, שהמדינה גורמת לאפליה פסולה של המורים הגברים. בית הדין לעבודה עסק באי השוויון בהיקף רחב למדי, תוך כדי התייחסות לנושאים רבים: ערכים דמוקרטיים, שוויון, אפליה פסולה של גברים, העדפה מתקנת לנשים, הסכמים קיבוציים, חקיקה שוויונית, זכויות הוריות, זכויות משפחתיות ועבודת נשים.
השופט התייחס באופן ברור לנושאים האלו: "זכות הורית שייכת לתא המשפחתי כיחידה אחת והיא איננה בגדר הפליה מתקנת שנועדה לאישה דווקא. ... אפליה מתקנת נועדה לתקן עיוות, אבל בפועל היא מנציחה את העיוות. ... צריך לתקן את העיוות, יש צורך לאפשר משרת - אב". "אם יתנו זכויות הוריות רק לנשים, לא יהיה אפשר לחולל את השינוי בחלוקת התפקידים היום בקשר לעבודה וטיפול בילדים"
הפסיקה הזו מ 2001, שהייתה ברורה מאוד, לא שינתה את המצב. המדינה לא ערערה, המדינה לא הציגה עמדה מנוגדת, יותר מזה המדינה אף הסירה את התנגדותה. ניתן היה לחשוב שהמדינה קיבלה את פסיקת בית המשפט ומייד הורתה לאוצר לשלם את חובה למורים הגברים, פעלה להסיר את העוול וגרמה לחיזוק ערכים דמוקרטיים כמו שוויון, אבל מה שנכון באגדות עדיין לא נכון למדינת ישראל. המדינה פשוט התעלמה מתוך תקווה ש"הבעיה" פשוט תעלם מעצמה.
...כעבור כמה שנים התארגנה קבוצה נוספת של מורים לתבוע שוב את המדינה, הפעם בבית הדין לעבודה בחיפה ב 2008. בפסק דין, זה חזרה השופטת ואישרה שוב את פסק הדין הקודם, "יש צורך לאפשר משרת - אב", וחייבה את המדינה לשלם לחלק מחברי הקבוצה פיצויים, שכ"ט והוצאות משפט. נוסף לכך פסק הדין ניסה לברר את תחולת התקופה, האם מרגע חקיקת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ב 1988 או מרגע הינתן פסק הדין של סעדון ב 2001.
מובן ומוסכם שחובת המדינה להשוות את תנאי העבודה והשכר של מורים גברים ונשים, והניסיונות להיטפל "לקוצו של יוד" הם דפוס פעולה ידוע של המדינה, סחבת שנועדה להתיש את המורים במקרה הזה.
הנה אם כן נקודת מבט נוספת ליחסה המזלזל והמשפיל של המדינה לעובדי ההוראה. עובדה ברורה בישראל היא המציאות החברתית, שבה כדי לקבל שוויון, זכויות או סיוע יש לפנות לבית המשפט. המצב הזה משקף אובדן סולידריות וצדק חברתי. המדינה מודעת לחוסר היכולת של קבוצות וארגונים להתארגן ולהפעיל לחץ על המדינה, לכן דפוס הפעולה שלה הוא סחבת, התשה וגרירת רגליים.
בית המשפט הפך להיות בורר ופוסק בכל תחומי החיים. במקום לנהל משא ומתן מתוך כבוד, כוונות אמיתיות וכנות, גוררים את הצדדים לשביתות, לבתי המשפט, לתסכול ולאובדן האמון בין הצדדים.
מעבר למבט המשפטי, חשיבות השוואת הזכויות של עובדי הוראה גברים ונשים היא נקודה נוספת לשיפור מקצוע ההוראה.
ההוראה בישראל הפכה למקצוע נשי מובהק (כיום נשים מהוות כ 76% מכלל המועסקים בהוראה. בבתי הספר היסודיים שיעורן של הנשים מגיע לכ 83%, וככל שעולים בכיתות הלימוד כך יורד שיעור הנשים, עד ל - 76% בבתי הספר התיכוניים), משום שהמקצוע מתאים להעדפותיהן ובחירותיהן של נשים. השיעור הגבוה של נשים בהוראה גרם לכך, שהמערכת החינוך לא עברה שינויים רבים.
ממצאים מחקריים הראו, שנשים בדרך כלל אינן פועלות לשנות את אופי עבודתן, ונוטות גם להימנע מתפקידי ניהול משפיעים. נוסף לזאת, נשים מעדיפות לעסוק במקצועות שניתן לשלב בקלות יחסית את שתי הקריירות שלהן, הן זו של העבודה והן זו של המשפחה. נשים מעדיפות לעבוד במקום שבו השכר קבוע, משום שעיסוקים אלו אינם דורשים השתלמויות מקצועיות רבות. נשים בוחרות מקצועות שמהם ניתן לצאת בקלות באופן יחסי ממעגל העבודה לפי צרכיהן מבלי להפסיד יותר מדי.
בסקר שנערך בקרב 500 מחפשי עבודה גברים ונשים התברר שנשים מחפשות עבודה שלא תדרוש יותר מדי מהן, שיהיו בה תנאים טובים ושתיצור הזדמנות לפגוש אנשים. לעומת זאת גברים העדיפו עבודה שמעניקה התקדמות בקריירה, מעמד ושכר ותנאים טובים. תוצאות סקר זה מחזקות מסקנות של מחקרים קודמים.
כאמור, הפיכת מקצוע ההוראה למקצוע נשי גרם לפיחות ביוקרתו, ופגיעה גם בנשים עצמן.
ניגוד ציפיות - הציפיות של נשים מעבודתן מתמקד במפגש חברתי ובצורך להשקיע מעט, בעוד צרכי מקצוע יוקרתי דורשים השקעה מרובה, הכנסה של שיפורים מתמדת, השתלמויות והתפתחויות קבועות ושיטתיות.
מאחר ונשים אינן מצפות בעבודתן לשכר ותנאים גבוהים, לפיתוח קריירה ולמעמד - הרי הן אינן תובעות ואינן יוצרות אפשרויות לכך במערכת שבה הן הרוב המוביל.
הפסיקה הזו עשויה להתחיל איזה שהוא שינוי, אמנם מורים גברים לא יחליטו שהשוואת תנאי העבודה והשכר למורות, הם גורמי משיכה מספקים כדי לעבוד להוראה, אבל יש בה מין שינוי וחיזוק מעמדו של מקצוע ההוראה.
הפסיקה הזו מסייעת בעקיפין לחיזוק מקצוע ההוראה ולחיזוק מעמדן של נשים. על רקע הציפיות של גברים מעבודתם (שכר ותנאים, קריירה, מעמד), כניסתם של מורים גברים למערכת החינוך תתרום באופן משמעותי לשיפור מעמד המקצוע.
בהקשר זה חשוב לציין, שמקצוע ההוראה דורש מיומנויות רבות בתחום הכישורים ובתחום ההשכלה. ההשקעה הנדרשת ממורים בקידום מקצועי אינה פוסקת, מערכת החינוך מחייבת השתלמויות, פיתוח תכנים, התקדמות מקצועית. מנגד מקצוע ההוראה שוחק מאוד, ודי לבחון את מספר המורים הנושרים ממערכת החינוך כדי להבין את מידת הקושי. מנתוני הלמ"ס עולה שכ 38% מהמורים, שהחלו לעבוד בשנת 1998 בחטיבת הביניים עזבו אחרי השנה הראשונה. בבית הספר היסודי בחינוך יסודי עוזבות אחרי שנה ראשונה 23% מהמורות, ובחטיבה העליונה 25% מהמורים נושרים אחרי שנה ראשונה ( מספר המורים הנושרים כיום הוא גבוה יותר). ואם רמת הנשירה גבוהה כל-כך, אין ספק שזה מעיד על מקצוע שאינו מושך מאוד, ובאופן כזה גברים שירצו להשתלב בו ינשרו בקלות רבה מדי.
בתחום החינוך בניגוד לתחומים רבים, בהם עדיין קיים אי-שוויון מגדרי ברור, ניתן לראות שנשים הגיעו למצב של שוויון ואפילו ליתרון ביחס לגברים. מציאות זו היא תוצאה של תהליכים שונים שנשים עברו, בעיקר התהליכים של רכישת השכלה, וכניסתן של נשים רבות לתחום החינוך. מצב זה, שבו שיעור הנשים בתחום החינוך גדול מאוד ( למעלה מ 75% ), גרם למעשה לירידה ביוקרתו של המקצוע .
בית הדין לעבודה התייחס למדיניות ההעדפה המתקנת בתחום החינוך, וקבע שהיא פוגעת בעקרון השוויון לנשים ומנציחה את חוסר יכולתן של הנשים להתקדם בסולם התפקידים והשכר ומשאירה את הנשים בתפקידן המסורתי של טיפול בילדים ובבית. המשך מדיניות זו, המבחינה בין מורים לבין מורות משמשת כיום למתן הטבות, ולא תורמת לקידום מעמד האישה, אלא להיפך - תורמת להנצחתו. אין ספק שכניסתם של גברים למערכת החינוך תביא מגמות וזרמים חיוביים, וזאת משום שגברים מחפשים במקום העבודה התפתחות מקצועית, מוכנים להשקיע זמן ומשאבים לצורך קידום מקצועי, מוכנים לאמץ שינויים לפתח כלי עבודה ודרכי הוראה חדשות. כניסתם של גברים למקצוע ההוראה תועיל בהכנסת העדפות "גבריות" למקצוע ותסייע להתמקד ביצירת בסיס מקצועי חזק יותר. כתוצאה מכך ניתן יהיה להכניס שינויים כמו טכנולוגיות חדשות, שיפור ופיתוח כלי הוראה חדשים. אם הסקר שנערך בקרב נשים וגברים מחפשי עבודה הצביע על כך שהגברים מעדיפים שהתעסוקה תעניק להם מעמד, קריירה, ושכר מתאים - הרי יש להתאים את תנאי מקצוע ההוראה לציפיות האלו של הגברים.
כיצד יבוצע אותו שינוי, שימריץ גברים להיכנס למערכת החינוך? מורים גברים יגיעו למערכת החינוך אם מערכת החינוך תפעל לשיפור אותם תנאים של מעמד, קריירה ושכר מתאים. שיפור השכר - אם מתייחסים להיבט הכלכלי של פסיקת בית הדין לעבודה, אז ניתן להניח שהפתרון הוא בהישג יד. אם מורה גבר שהוא הורה לילדים עד הגיל הקבוע בהסכם הקיבוצי יוכל לעבוד במסגרת משרת אב. הדבר ישפר את האטרקטיביות של מקצוע ההוראה ויעודד, יש לקוות, כוחות טובים נשים וגברים כאחד להצטרף למערכת החינוך.
כיום מורים גברים, שהיקף עבודתם דומה להיקף עבודת מורות אימהות, משתכרים פחות על עבודה זהה. התוספת הייחודית למשרת אם הינה בשיעור של 10% מהשכר המשולב. על פי נתוני משרד החינוך, ישנם 29327 מורים במערכת החינוך. בהתייחס לנתונים האלו, ניתן להבחין, שמדובר במספר מורים קטן יחסי. ההנחה היא שמתוך כ 30 אלף מורים גברים הנמצאים במערכת רק כ 20% - 25% מהמורים עונים על הקריטריונים המזכים בתוספת זו, של משרת אב. תוספת זו, שוות ערך לכ 600 -800 ₪ לשכר החודשי. תוספת זו ל כ 6000 -7000 מורים, אינה תוספת לכלל המורים המונים כ 120 אלף, לכן לא יקשה על המדינה לעמוד בהסכם שיכלול את תוספת מורים זו. גם אם בנוסף למורים הגברים המועסקים יצטרפו עוד כ 10% מורים עדיין התועלת גוברת על העלות הכלכלית. בעקבות תגבור כוחות ההוראה במורים בעלי מוטיבציה גבוהה ושכר משופר שיבחרו במקצוע ההוראה כמקצוע לחיים אני מניח שיוקרתו של המקצוע תשתפר, רמת המקצועיות והמוטיבציה תעלה ותשפיע על כל מערכת החינוך. ההצעות האלו ומשמעותן יכולות לעודד מורים גברים להיכנס למערכת החינוך.
כדאי לה למדינה לקבל את פסיקת בתי הדין לעבודה ולאמץ את ההחלטה באופן חיובי, משום שהיא תשפר הן את מצב מערכת החינוך, הסובלת כעת מאי-שוויון מגדרי בכוח ההוראה שלה, והן את מצבם של הגברים המורים. |