כדי שאדם יצפה בסרט בעניין וברציפות הוא צריך שיפעל עליו קסם, שבלי משים הוא יכנס לעולם שהוא צופה בו, יאמין לו ויגיע לסופו מופתע/שמח/עצוב או מהורהר

לקסם הזה קוראים "הזדהות". כשצופה מצליח לזהות משהו שמזכיר לו את עצמו או מישהו שהוא מכיר, הוא נשאר.

סרט שלא גורם להזדהות עם גיבור או מספר גיבורים, או מצב, נשאר מסמך פילוסופי וגם זה לא מעט אבל זו לא חוויה ריגשית אלא אינטלקטואלית - או חווית צפייה מהצד כמו בטיול- התייר לא מתערבב עם הנוף והמקום החדשים אלא רק חולף בהם.

בכתיבת תסריט שמכוון ליצור עולם ודמות שרוצים להיות אמינים, צריך למצוא את האמת של הגיבור שמתגלמת ברצון שלו, המתגלה באמצעות קונפליקט- מחסום שמגלה את רצון הגיבור

כדי למצוא אמת - אמת מובילה לידיעה ספציפית של רגע, צפייה במשהו ספציפי גורמת לצופה לזהות ברגע הזה את עצמו

לשם יצירת רגע אמיתי עד הזדהות על הכותב לזהות את הקונפליקט האישי שלו- משהו קרוב אליו

הבעיה הגדולה ביותר היא לזהות את הקונפליקט האישי שלך, מעצם טבעו כקונפליקט אתה עטוף בשכבות שמונעות ממך לזהות אותו לעומקו

אתה רואה את הסממנים החיצוניים של הקולנפליקט שלך אבל מנוע מלהבין את משמעותם

ככל שישכיל הכותב לחפור בקונפליקט האישי שלו הוא יגיע לעומקי אמת מעניינים יותר

כי הצופה רוצה לחטט ברגעים אמיתיים, להציץ למה שנראה לו קיים, רק ממשהו אמיתי, שהוא לא רגיל לספר לעצמו, הוא יכול להתרגש. אם כותב מנסה לתאר קונפליקט של מישהו אחר הוא בדרך כלל לא נוגע באמת כי הוא לא מכיר את האחר הוא רואה את החיצוניות שלו ומבין אותו כזר- שופט אותו מבלי לדעת. הכי קשה לכתוב משהו לא ביקורתי וללא סגנון. הסגנון הוא כלי לסיפור. אם כותב מתחיל עם סגנון, סביר להניח שאינו מבין עדיין את התוכן. קודם התוכן ובסוף הסגנון.

קונפליקטים אישיים אפשר להשליך על אחרים, לכתוב אותם למישהו אחר, או לכתוב קונפליקטים שלנו יש הזדהות עמוקה איתם ולאו דווקא עברו עלינו, תמיד יהיה במה שנכתוב עליו משהו מהבעיה שלנו, השאלה היא כמה אתה מבין בתור כותב על מה אתה כותב.

אם תבין יותר ותחשוף יותר, כך תגדל האמת והיכולת ליצור הזדהות. לפעמים בכתיבה לא אישית אפשר להשתמש באמיתות מיתיות, כמו מוות ואהבה וגם שם צריך להכניס את הכאב האישי- את הפחד ממוות, מאכזבה, הכמיהה לאהבה.

הקולנוע והתיאטרון מוחצנים כי הם מביאים אל הצופה את מה שהוא מסתיר.

מי שכותב לקולנוע ותיאטרון צריך לחשוף. האיכות הראשונה במעלה בכל יצירה היא איכות החשיפה.

לא כל חשיפה טובה, אלא חשיפה שמשמעותה ברורה ליוצר- ז"א יצירה שהרגש הגולמי המתואר בה ברור למי שיצר אותה וכמו אלוהים הוא מכוון את הצופים שלו אל שיא הרגש הגולמי הזה שחותך בבשרם בזמן הצפייה. 

נ.ב

יש פה מעין פרדוקס. אם כותב תמיד מביא משהו מהכאב האישי שלו אז גם כשיכתוב מישהו אחר זה יכול ליצור הזדהות.

לדעתי פה נכנסת המודעות של הכותב. כשכותב יוצר עולם של דמויות שהן לא הוא ובמודע מנסה לכתוב על הקולנפליקט שלהן, הוא כותב על עצמו מבלי לדעת איפה הוא כותב את עצמו, חוסר ההבנה שלו את הבריחה שלו מהקונפליקט האישי שלו יוצרת בלבול וחוסר שלמות ביצירתו. לכן אין מקום למדידת כישרון בתחומים האלה, הכושר היחיד של יוצר הוא כושרו להבין את הכאב והכמיהה שלו ועם הבנתו תבוא יכולתו לתרגמה ליצירתו.

נדרשות מספר יצירות כדי לרדת לעומק הבנת עצמך.

בדרך כלל כולם מתחילים מלכתוב את עצמם בצורת מישהו אחר- מי שהם היו רוצים להיות, איפה שהיו רוצים להיות, או מה שהם חושבים שהם- לרוב מי שאתה חושב שאתה זה חלק מהקולנפליקט שלך.