ג'ורג' מיקש (1912 - 1987) היה עיתונאי הונגרי שעיתונו שלח ב-1938 לכסות את משבר מינכן בין צ'מברליין להיטלר, משבר שבישר את פריצתה של מלחמת העולם השניה. הוא היה מספיק פיקח כדי להבין את המציאות ולא לחזור עוד למולדתו. הוא התאזרח בבריטניה והחל לכתוב הומורסקות שכונסו בעשרות ספרונים דקים. הם מהווים מבט משועשע על הבריטים של הונגרי בעל חוש הומור מפותח. הוא היה סופר שמכר הרבה מאד ספרים בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת כשהנושא העיקרי של ההומורסקות  שלו היא המלחמה הקרה בין הגושים. אך לא רק: הוא כתב כאנטרופולוג שהביט על המנהגים המוזרים של הבריטים במבט משועשע אך אוהד. עד כמה שידוע לי הוא לא תורגם לעברית. הנה הומורסקה קצרה שלו לשם הדגמת טיב ההומור שלו:

                                                      כיצד לא להיות מאופק.

"הצרה עם האנגלים", שח בעל מסעדה קפריסאי באיילינגטון, "שהם אינם מאופקים במידה מספקת."

"אתה מתכוון שהם יותר מדי מאופקים", ניסיתי לתקן אותו.

"זה מה שחשבתי בעצמי במשך זמן רב. ריכזתי את כל האנרגיות שלי כדי להופכם לפחות מאופקים, פחות מסוייגים. ניסיתי להופכם לאנשים נינוחים; לפחות בהזדמנות אחת ויחידה; לפחות במסעדה שלי."

"אך מעולם לא הצלחת", אמרתי.

"הצלחתי, אללי! בערב שנה חדשה המסעדה הייתה מפוצצת מאורחים. נאלצתי לשלוח לקוחות הבייתה. האווירה הייתה מופלאה. אנשים החלו לדבר זה עם זה מעבר לשולחנות, אפילו פלירטטו ביניהם. בחצות הורמו הכוסות, אנשים זרים החלו לשתות יחד שמפניה, התחבקו והתנשקו. הם שרו שירים מימים עברו במקהלה והחלו לרקוד - כל הנוכחים במסעדה, אפילו איש אחד לא נשאר ליד השולחנות. מעולם לא חשבתי שדבר כזה אפשרי בארץ הזאת. הייתי באמת מאושר. ואפילו בכך זה לא נגמר. הם רקדו סביב השולחנות, ואז נהייה חם מדי ולמישהו צץ רעיון נפלא והוביל את הרוקדים החוצה והם החלו לרקוד סביב הככר שמול המסעדה. מעולם לא ראיתי קהל כה מאושר וצוהל, אפילו לא בניקוסיה."

"אז על מה אתה מתאונן? - שאלתי.

"רק חצי מהם חזרו למסעדה."