... הוא נכנס לתא הטלפון הראשון שמצא, מחייג הביתה,
קול חם ואוהב ענה מהצד השני, "אמא" זעק לתוך השפופרת..
"יוני" "יוני שלי" בקושי החזיקה את הדמעות..
לאחר דקות ארוכות של שתיקה, של נסיונות כושלים לגבור על ההתרגשות.. נשמע שוב קולה... "יוני שלי..חשבתי כבר שלא
תשוב עוד.."
"היו הרבה פעמים שגם אני חשבתי שלא אחזור...אך כנראה שאבא שמר עלי מלמעלה למענך..." ייבב בקול חרישי..
"מתי אתה מגיע הביתה?"
"בקרוב מאוד אמא...בקרוב מאוד" ובאותה נשימה הוסיף.. "אני מביא איתי חבר, חבר שהציל את חיי בשדה הקרב..."
"חבר שהציל את יוני שלי? בוודאי" ענתה מיד "אני משתוקקת כל כך להכיר את האיש שהציל את יוני שלי.."
"אמא" המשיך, "ישנו דבר קטן שאני רוצה לומר לך לפני שאני מביא אותו..."
"כן יוני.."
"הוא סובל מפציעה קטנה.." "מתאונה שקרתה לו בשדה הקרב..."
"איזו פציעה יוני שלי..."
"הוא איבד את שתי רגליו בשדה הקרב..."
"יוני.." אמרה בקול חרישי, "אני מודה לו על שהציל את היקר לי מכל, אך לא אוכל לקבלו בביתי...בבקשה תבין אותי ואל תכעס..."
"אבל אמא.." ניסה, "הוא הציל אותי..את יוני שלך...וחוץ מזה.. אין לו לאן ללכת..."
"אני מצטערת.. אתה יודע שהייתי מקבלת אותו בשמחה.. אך לא אוכל לעשות זאת..."
"אולי רק לשבוע?" ניסה בפעם האחרונה, "החלטתי היא סופית.." ענתה נמרצות.
הוא הניח את השפופרת במקומה...והרהר בתגובתה של אימו..
לאחר מכן יצא מתא הטלפון, כשהוא נשען על זוג קביים........
|