זה לא שפוי. ארבעה ימים עברו והיום רק יום שני של תחילת השבוע. התעוררתי עם כאב שיניים נוראי ואולי זה משפיע אבל נראה לי שסיימתי להיות גיבורה בפרידה הזאת .
אני חווה כעס ונטישה אם כי ללא חרדה רק כל מיני עלוקות שליליות שנדבקות אלי והתגובות הפנימיות שלי של להתגונן בעזרת קונטרת התרחקות גם שלי.

זה לא שפוי. הלא אני יודעת שבעוד ארבעה ימים תשוב והידיעה הזו אמורה להספיק בשביל אחת עם סבלנות תהומית כשלי

אבל בכל זאת אינני מצליחה להתחמק מהתחושה.

מה לעשות עם זה?

לצלול ולגלות איזה סיפור על הורים שעזבו אותי ואת הכעס והפחד שהפכו אותי להיות בת רחוקה כקונטרה על חוויות ילדות?

להניח לזה להיות בלי להכנס לזה כי הלא בסך הכל עוד מעט תשוב?

יש לי כוח להתעסק עם עצמי?

אין לי כוח?

לא יודעת.

השיניים כואבות לי יותר מהכל וערב ראש השנה זה לא הזמן הכי טוב בשביל כאבי שיניים.

ניסיתי לבלוע כדור אבל מתברר שהגרון שלי לא מצליח לבלוע.

אז זה שזור האחד בשני, התחושות שלי התגוששו לגוש בגרון וכאב השיניים חוגג.

אני צריכה לשמוע ממך משהו, כלשהו, אפילו רק את מלל נשיקתך ואני לא אוהבת את התחושה הזו של צריכה.

עצובה וכואבת לי השן. חיבור מחליש ולא איחלתי עוד ברכות לשנה החדשה כי הלב שלי עסוק.

הטיפש עסוק בלהיות עצוב.