לעילוי נשמת אבי שנפטר לפני כשבוע ביח' אלול תשס"ח תהיה נשמתו המיוחדת, מליצת יושר לכולנו העלם וגילוי בראש השנהבספר סיפורי חסידים של הרב זוין (עמ' 39) מובא הסיפור הבא:
הצדיק רבי ישראל מרוזין נכנס פעם לבית מדרשו, ואמר לחסידים שהיו מסובים שם:- אספר לכם מעשה. כפרי אחד בא פעם לראש השנה לעיר הסמוכה. מבני הכפר בימים קדומים היו הרבה אנשים פשוטים שלא ידעו להתפלל ואף כפרי זה היה כמותם. כשבא בראש השנה בבקר לבית הכנסת, עמד והסתכל אנה ואנה מבלי לפצות את פיו. כשהגיע הציבור לתפילת עמידה והמתפללים התחילו לבכות, תמה הכפרי: "מה זו בכיה? הרי לא היתה שום קטטה בבית הכנסת, ומה פתאום התחילו לבכות?" והחליט, שמסתמא הם בוכים על שמאחרים כל-כך בבית הכנסת, כי רעבים הם. והיות והוא, הכפרי, היה גם כן רעב, התחיל אף הוא לבכות. אחר תפילת עמידה, כשפסקו מלבכות, חזר ותמה: "למה זה אינם בוכים עתה"? ועלה בדעתו, שהיות וראה קודם שהלך לבית הכנסת, שנתנו בתוך התבשיל שקורין "צימס", חתיכת בשר קשה, והיא צריכה בישול רב, וכל מה שיצטמק יותר הבשר יהיה התבשיל יותר טוב, לכן אין להצטער על איחור הזמן. נתקררה דעתו אף הוא וחדל מלבכות. כשהגיעו לתקיעת שופר, והקהל התחיל שוב לבכות, חזרה תמיהתו למקומה, עד שהשיב לעצמו: "הן אמת שהתבשיל יהיה יותר טוב כשיארך יותר הזמן, אבל הלא אין בכוחינו לחכות כל כך". והתחיל אף הוא לבכות בקול יחד עם כל הקהל. לאחר שיצא הצדיק, אמרו החסידים: "הרי זה משל על הגלות".
ניתן לפרש סיפור זה גם באופן אחר: גם הכפרי וגם אנשי בית הכנסת בוכים בזמן הראוי. גם הכפרי וגם אנשי בית הכנסת מפסיקים מלבכות בזמן הראוי. למראית עין, על פני השטח מעשי שניהם שווים. אך מתחת לפני השטח, במישור הנסתר והפנימי של הדברים, אין כל קשר בין המניעים של הכפרי לאלו של אנשי בית הכנסת. לא פעם, עושים אנו את ה"מעשים הראויים" ב"זמן הראוי". למראית עין אנו בסדר – אנו עם כיפה על הראש, אנו מתפללים, נותנים צדקה ועוד כהנה וכהנה. אך מה קורה בפנים? איפה הכוונה? היכן מניעי האגו הנסתרים? על פי רוב נמצא פער משמעותי וגדול בין הפנים ובין החוץ[1].
ראש השנה נמצא בזמנו ובסמליו (כפי שמיד יבואר), בצומת של מעבר רציף בין הנסתר לגלוי, בין הפנימי והחיצוני. אנו מוצאים זאת בשלושת ההיבטים הבאים של ראש השנה: · על-פי המסורת, נברא העולם בראש השנה. העולם שהיה נסתר - כביכול בבטן של הקב"ה, יצא ביום זה מההסתר אל הגילוי.
· ראש השנה חל בראש חדש, בזמן בו הלבנה מבצבצת מההעלם בו היתה, למצב בו היא גלויה לעינינו.
· בתקיעת השופר, לוקח התוקע את האויר המכוסה בתוך ריאותיו, ומוציאו באמצעות השופר אל העולם החיצון.
ואם כן, שלושה סמלים הם, הנוגעים - בעצם הקיום שלנו (בריאת העולם), - בדברים שאנו רואים (לבנה) - ובדברים שאנו שומעים (שופר). ושלושתם כאחד קוראים לנו, לסגור ולצמצם את הפער שבין הפנים והחוץ, שבין החבוי לגלוי.
ולואי ואכן נזכה... שנה טובה
""וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו" – אמר רבא: מכאן לתלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמיד חכם..." (יומא עב:) |